מה נאמר עליהם, על הרגעים הקסומים שבהם פוליטיקאי - באמת לא חשוב מאיזה צד - פונה למיקרופון ואומר בלי בושה שכל ההשמצות, השיח המזוהם והטלות הווטו, שהוא פיזר רק אתמול, היו חלק בלתי נמנע מאיזשהו ריטואל בחירות; אבל עכשיו, הו עכשיו, הוא פונה אלינו בקריאה להתאחד, ולהתעלות ואחריות לאומית ובלה בלה...
אין מילים לתאר. מכיוון שכל דבר שבעולם מזכיר לי רגעים עם הילדים, יצא שמאז הבחירות האחרונות אני נזכר בחיוך מר באחת המתנות היותר מטופשות שקניתי להם אי פעם.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
זה היה יריד אמנים כלשהו, הסתובבתי שם להנאתי וממש לא התכוונתי לרכוש שום דבר, כשפתאום ממש מולי התנדנד מריונט מלא קסם שלא דמה לשום דבר שראיתי קודם.
הוא לא היה עוד בובה על חוט, קלישאה תיירותית של פינוקיו או מוקיון גנרי. הבוב היה מקצועי לגמרי, עבודת יד של אמן צ'כי משוגע לגמרי. נשפכו ממנו כמויות של אופי, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון.
לא ציפיתי למחיר נמוך, ועל איכות אני מוכן לשלם, למרות שאני מודה שהמחיר בכל זאת הפתיע אותי. לא משנה, אמרתי לעצמי. נבנה תיאטרון בובות. מסגרת של עץ מגולף ובד קטיפה. בעיני רוחי כבר ראיתי איך הבוב הולך לשנות את החיים שלנו. הבית יתמלא השראה ויצירה אמנותית.
אני מספר את זה כי חזרתי וגלגלתי לעצמי בראש את סיפור הרכישה המופרך בכל פעם שישבתי וניסיתי לפרום את הפלונטרים האינסופיים שמריונטה מסוגלת לייצר בין חוטי הניילון הדקיקים והמעצבנים שלה.
לא, שום מעיין יצירתי נסתר לא נפתח אצלנו בבית. שום בשורה. אבל בכל פעם שהילדים התעסקו עם הבוב, נגזר עלי לשבת אל תוך הלילה - אני, הבובה והחוטים - ולקלל את האמ־אמא של הצ'כי המשוגע ואת הרגע המטופש שבו שכחתי את האמת הפשוטה והנצחית: מי שהכניס הביתה את הצרה, שיתעסק בעצמו עם הפלונטר.
• • •
אז הנה עוד אחד. כשעלינו לרכבת, העיר הבן הגדול שבעצם היינו יכולים להתפלח. אף אחד לא באמת בדק לנו את הניירות המגוחכים. הרכבת כבר דהרה משדה התעופה למרכז לונדון, והנער הזה, שהוא כבר גבר צעיר, צחקק והזכיר לי כמה טרחנו כדי להדפיס את השוברים האלה, ועד שסידרנו את המדפסת המעפנה, שלא שווה את הפלסטיק שהיא עשויה. איך עטפנו אותם בניילונית רק כדי לא להתעכב ביציאה משדה התעופה, כשכולם כבר גמורים מעייפות.
כמו כלום אפשר להתפלח פה, הוא אמר. היה שמץ של אכזבה מתנשאת בקול שלו.
אז לפני שהילד יתחיל להאמין באמת שלונדון היא חתיכת שכונה, החלטתי לפתוח את זה לדיון. אמרתי שאני מתרשם שזאת לא רשלנות, אלא החלטה עקרונית שלונדון קיבלה.
מתישהו צריך לבחור. אפשרות אחת היא לחשוד בכל אחד כל הזמן. להניח מראש שכולם זוממים רע ורק רוצים לעקוף את החוק ואת התור ולחטוף לעצמם ומה לא. וזה אומר כמובן ללכת בכל הכוח על חוקים קשים ואגרוף ברזל ופקחים בכל פינה ואכיפה, אכיפה, אכיפה. ואת זה, בואו נודה, אנחנו מכירים די טוב.
ויש גם אפשרות נוספת: האפשרות האופטימית. מחליטים לשחרר את החשד; להשקיע בסביבה יעילה להפליא וידידותית למשתמש; להגדיר כללים ברורים, שמבוססים בעיקר על האמונה שרוב האנשים הם אנושיים למדי ובוגרים למדי, מבינים שעדיף לחיות במקום מסודר ושמחים לשחק לפי הכללים.
מה גם שזה מאוד־מאוד יקר לרדוף, לפקח ולהעניש. וכן, תמיד יהיו כמה מנוולים שינצלו לרעה את טוב ליבה של הרשות. לא נורא, המדינה חזקה מספיק.
כאן גם הקטנים, רדומים כמעט לגמרי, הצטרפו לשיחה. זה לא היה פשוט כי השקשוקים והחרקוקים של הרכבת הרעישו עולמות. אבל מבעד לכל ההמולה, הילדים הביעו ספק אם אפילו אצלם בכיתה אפשר לתת אמון מופלג כל כך ברצונם הטוב של הברברים הצעירים.
אצלנו בירושלים כל ילד מכיר את הרכבת הקלה, שהיא אמנם כלי תחבורה שקט ונוח, אבל לפחות בשנים הראשונות שלה התרוצצו בין קרונותיה פקחים רבים מדי, חדורים באמביציה מוגזמת ובחוסר דרך ארץ, וכל נוסע היה חשוד כנוכל עד שלא הוכח אחרת. אני יודע שזה השתנה מעט עם הזמן, אבל הגישה החשדנית טבועה די עמוק ביומיום הישראלי.
כמו כל בני דורם, גם הילדים שלי לא מתפלספים יותר מדי. אבל הרגשתי שהנסיעה הקטנה ההיא ברכבת הופכת לשיעור אזרחות לא רע בכלל.
ביום אחד בלונדון אתה נתקל בהמון אינפורמציה כתובה: על לוחות מודעות. על דופנות הקרון בתחתית. על דלתות ואיפה לא. כישראלים, התחושה המיידית היא שזה מוגזם. יאללה חפרתם, וכל זה.
על כל שני פועלים שמתקנים חתיכת מדרכה, יש שלט מפורט עם שרטוטים שמראים לך איך לחצות את הכביש למדרכה הנגדית. הכל מוקף בכללי פינוי אשפה, רכישת כרטיסים ואפשרויות לביטולים ולהחזרים.
מתקפת האותיות הקטנות שיורדת עליך כבר ברגע הראשון בלונדון מזכירה את מהלומת הריחות שיורדת על התייר בדלהי או בקולקטה. אבל אני חושב יותר ויותר שכל המלל הזה הוא תעודת בגרות של חברה שלמדה ללכת על האופציה האופטימית. מעדיפה לסמוך על הציבור מאשר לפקפק בו. זה משתלם. זה חסכוני. וזה חינוכי במובן הכי־לא־דידקטי של המילה.
מה גם שכל מערכת בחירות מציפה שאלות בסיס, כגון: אילו היה אפשר לפרק הכל ולהרכיב מחדש, מה היינו מסדרים אחרת?
ומה אם בכל זאת מישהו עושה מה שבראש שלו? - הילדים התעקשו וזה יצא להם כמעט במקהלה.
טוב, אמרתי, אני חושב שבמקומות שאכן החליטו להיות מתוקנים, העונש חייב להיות קיצוני. עונש משתק, כן? שמגיע ממקום שבו החברה עצמה נדהמת עמוקות מעזות המצח של העבריין. באמת נדהמת. לא כמונו שרק מעמידים פנים של זעזוע, ממלמלים "לא ייאמן", אבל תכלס יודעים שהכל ייאמן.
אתם מבינים שלונדון היא המולדת של סיפורי הפשע העסיסיים ביותר. היו ימים שבנהר התמזה צפו גופות. אם כרגע אנגליה היא מקום בטוח ואמין, זה רק סימן שהשיטה האופטימית עובדת.
ואז, פחות או יותר, התיק שלי נגנב. מתחת לאף.
פשוט נעלם. עבודה של מקצוענים. כסף מזומן. משקפיים. מסמכים. ואל תזלזלו בסוכריות החריפות. הטיול ספג אגרוף לבטן, וברגע אחד שיעור האזרחות המאולתר שלנו עבר מהתיאוריה למבחן המעשי.
בקיצור, פתאום אתה רוצה שמצלמות אבטחה יכסו הרמטית כל מילימטר ביקום, שוטרים ינעצו מבטים ואנשים בעלי חזות מפוקפקת יעברו בדיקות פולשניות פעמיים בשעה.
מתברר שקל הרבה יותר להחזיק בתפיסת עולם ליברלית ואופטימית כשהתיק שלך חזק בידיים.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו