בעוד ימים ספורים נלך כולנו לבחור. על פי מה נבחר? על פי מה ששיחקו לנו בראש בחודשים האחרונים. על פי רגשות שהצליחו לייצר בנו, רגשות חזקים, רגשות צודקים, רגשות נאבקים.
כל מפלגה וכל מועמד ניסו ללחוץ לנו על כפתור שייצור בנו מחויבות אליו. זה משחק מתוכנן, ציני, נצלני, ולא בטוח אם דמוקרטי. במקום קרב של רעיונות, נהיה לנו קרב של סרטונים, ציוצים, הכפשונים. זירות אגרוף תאילנדי מול קהל מריע.
חברי הכנסת הפכו לתוכיים, שמקיאים בבוקר מה שהאכילו אותם בערב, ומי שמועד בלשונו הופך לסרטון של נוי אלוש וכולם צוחקים, כי דמוקרטיה זה מה־זה צחוקים. אנחנו מוצאים את עצמנו מדקלמים דפי מסרים, אבל לא יודעים מה מתכננים נבחרינו בתחומים רבים מאוד. חינוך. חקלאות. תחבורה. בריאות. כל תחום כמעט. אנחנו לא יודעים עבור מה אנחנו מצביעים באמת, ביומיום של החקיקה, של ניהול משרדי ממשלה. האם יש איזו תוכנית גדולה, רעיון, אידיאל? או שמדובר רק בהשתלטות על מוקדי הכוח, ואחר כך נראה?
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
הדמוקרטיה במתכונתה הנוכחית פשטה רגל כשיטת ממשל. היא פוגעת בעצמה ללא הרף, כאילו רוצה להתאבד. צריך להודות בכך: התודעה האנושית השתנתה, וזה מחייב שינוי בדרך ניהול המדינה. אם לא נמציא את הדרך הזו בעצמנו, בדרך דמוקרטית, תבוא דרך אחרת ותשתלט, כי אין ואקום בעולמות הכוח.
בדמיוני משתנה הדמוקרטיה לשלב הבא: שלב מועצת האזרחים. במועצת האזרחים יהיה חבר כל מי שירצה, בתנאי שהוא מעורב חברתית באיזושהי דרך, ויעמוד לבחינה על התמצאות מינימלית בענייני הבחירות. כל אחד ואחת ייבחנו בשפתם, ולפי תרבותם. כל מי שאכפת לו יוכל להיות בפנים.
המועצה הדמיונית שלי תכלול כמיליון אזרחים, והם יהיו הגוף הבוחר את ההנהגה ואת הדרך שבה תלך המדינה. המועצה לא תבְחַר רק פעם בארבע שנים, אלא תצביע גם על נושאים מהותיים במשאלי מועצה, דרך אפליקציה ייעודית מאובטחת. נגיד, פעם בחצי שנה.
חברי המועצה יקבלו עדכונים לנייד על התקדמות נושאים בתחום עניינם, ויהיו עין מפקחת על הפעילות המתבצעת. המון אנשים בעלי חיבה לבדיקת נתונים והצלבתם בגוגל יוכלו לקחת חלק פעיל יותר בשלטון. להרגיש שייכים.
במקביל, הפצת פייק ניוז תהיה עבירה פלילית. כך ישתתפו בדמוקרטיה רק גברים ונשים שענייני הכלל מעניינים אותם, ולא אנשים שלהצבעתם אין שום ערך. בג"ץ, אגב, לא יוכל לפסול הצבעות והחלטות של המועצה, אך שופטיו יוכלו לכהן במועצה ככל אזרח.
אני מדבר למעשה על יצירת שני סטטוסים במדינה: אזרחים, ואזרחים בוחרים. זכויות אזרחיות שוות לכולם, זכות נוספת של הצבעה והשפעה למי שרוצה ויכול.
אני מדבר למעשה על טיפול מציל חיים לדמוקרטיה.
תתאבד
התמונה של הילד הקופץ אל מותו ממרפסת ביתו לאחר עימות עם ילד אחר לא מרפה ממני. יצא לי לראות צילומי מסך ממקרה אחר, שבו ילד כותב לחבר לכיתה: "אני קופץ", והחבר עונה לו: "תתאבד". רק במזל הצילו את הילד.
אני לא מאשים את הילד שכתב לו "תתאבד". הוא תוצר של עיוות בתודעה האנושית, שיצרו ויוצרים מבוגרים, מחלה שאני קורא לה תסמונת צוקרברג־ג'ובס. הם תוצרים של מעשה הגזל המחריד ביותר שניתן לעשות לאדם - שוד ילדותם, תמימותם וטוּב הלב הטבעי שלהם, הפיכתם לרוצחים או לנרצחים בטרם גיבשו אישיות מסוג כלשהו.
אפשר להאשים את הטכנולוגיה, אבל הטכנולוגיה היא רק כלי. האשמים האמיתיים הם אנחנו, ההורים, ששמנו בידיים הקטנות של הילדים שלנו מכשירים קטנים ורבי־עוצמה, גם לפני שידענו איזה מחיר הם ישלמו, וגם אחרי שהתחיל להתברר מה רב נזקם.
גם מארק צוקרברג אחראי לכך, שהכלים שיצר אחראים למותם של מיליוני אנשים, לשינוי חייהם של אינספור אחרים ולחיסול האמפתיה האנושית, הדבק של החברה. בעיניי, הוא האיש המסוכן בעולם, איפה רוחאני ואיפה הוא.
אני רואה הורים רבים שדוחפים טלפון לילדים בני שנה בעגלה. נכון, זה נותן שקט לרגע, אבל כך גם הרואין. ברגע שנתת לילד מסך כמרגיע, קבעת שהילד שלך לא יספור אותך בגיל 8, ובגיל 12 אולי תתייצב בתחנת משטרה ותנסה להסביר למה הוא עשה מה שעשה עם הטלפון שלו.
לתת טלפונים לילדים רכים זה כמו לא לנעול את המגירה בחדר השינה, שבה מוחזקים האקדח המשפחתי או הצעצועים למבוגרים. לתת מסך לילדים זה לשלוח אותם לדרכם, לבד, שיגדלו בעצמם. זאת הסרת אחריות מוחלטת כדי לפנות זמן להתמכרות שלנו למסך.
יפה עשה שר החינוך, שהכריז על הוצאת הטלפונים מבתי הספר. שנים התחננתי בפני שרי החינוך ומנכ"ליהם שיעשו כבר את הצעד, וחששו. בנוסף, חייבים להסביר לכל ההורים מהם נזקי המסכים. לגרום לכך שנתינת מסך לילד רך תיראה בעייתית כמו נתינת סיגריה לתינוק.
וצריך גם להתייחס לעבירות של ילדים ונוער באמצעות הרשתות החברתיות במלוא החומרה. "מישהו יודע איפה רועי?" "הוא התחיל חרם על מעיין, שלחו אותו לגמילה בנגב. יחזור בעוד שלושה חודשים".
הילדים שלנו צריכים תוכנית גמילה המונית. הנשמה שלהם רוצה לחזור להיות נשמה של ילדים, בלי פחד, בלי פגיעה, בלי התבגרות טרם עת. האם ניענה לקריאה, או שנשתמש באמירה המשחררת מכל מחויבות - את הקידמה אי אפשר לעצור?
מי שלא יעצור את הקידמה, הקידמה תעצור אותו.
(נכתב על הסמארטפון שלי בעת חופשה במדבר).
צ'קים
לכתוב צ'ק זה כמו לנסוע לירושלים בכרכרה. לכתוב צ'ק זה כמו להאיר את הבית בנרות. לכתוב צ'ק זה כמו להתקלח בגיגית על הגג.
כבר יש אפליקציות נהדרות כמו ביט ופפר, והעברה בנקאית מקוונת. למה עדיין צריך לכתוב את הסכום במילים, למה אסור לשכוח לכתוב "בלבד", ולמה זה עדיין רלוונטי אם ציירתי שני קווים על הצ'ק וחתמתי מאחור או לא? איך יכול להיות שבעידן הדיגיטלי עדיין צריך לכתוב על הספח את פרטי הצ'ק ולשמור אותו במגירה? איך יכול להיות שעדיין צריך לנסוע בפקק, לחפש חניה ולעלות למשרד לאסוף צ'ק - ואז לשמוע שציפי מהחשבונות עדיין לא חתמה על הצ'ק שלי, אולי מחר?
שר האוצר הבא צריך להכריז על מועד צ'ק אאוט לצ'קים. הגיע הזמן שינוחו פתקי הנייר הקדמוניים האלה לצד הפרימוס, מגהץ הגחלים והעששית.
"אבא, מה זה הפנקס הזה?"
"ניירות להכנת מטוסי נייר קטנים. רוצה לנסות?"
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו