המון דברים לא קרו כאן בחודשים האחרונים. אומרים שזה כי לא קמה ממשלה חדשה. המון תפקידים בכירים מאוישים באופן זמני, ודברים, כדרכם, נפלו בין הכיסאות. אבל זה רק מעצים את התחושה הקשה שדבר אחד עיקרי לא קרה כאן: צעד אמיתי שלא יאפשר לכנסת לפזר את עצמה שוב, עוד לפני שהיא הספיקה לעשות משהו.
רק דמיינו לעצמכם את הסיוט. תארו לכם שזה שוב קורה. אחרי מערכת בחירות וכל המלל האלים והמטומטם שמתלווה אליה בהכרח, שוב יגיע יום הבוחר.
שוב מדגמים וסוקרים ותוצאות אמת וקולות החיילים. שוב תוצאה די ברורה והמלצות בבית הנשיא ותקופות חיזורים ומשאים ומתנים סיזיפיים והארכה. ואז שוב כישלון להקים ממשלה. ומה אז? שוב נחזור על כל הריטואל? אנחנו באמת מסוגלים לעבור את זה שוב?
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
למען ה', האם אין למדינה הזאת דברים אחרים לעסוק בהם? אנחנו מספיק מסוכסכים ומהירי חמה וחיים על הקצה של עצמנו גם ככה. וזה עוד לפני שניסינו להבין אם בכלל מותר לבית המחוקקים שלנו להחזיר את המנדט לעם. כי אני, למשל, חושב שלא.
רבים זוכרים את הרגע שבו קפטן נבחרת ישראל בכדורגל זרק בזעם את סרט הקפטן שלו וירד בהתרסה מהמגרש. אתם ואני יודעים שהוא כבר לא יעשה את זה שוב. בחיים לא! הוא חטף ביקורת ציבורית חריפה, ספג עונשים ועבר תקופת השעיה לא פשוטה לפני שהחזירו אותו לשורות הנבחרת (וכמובן לא לתפקיד הקפטן, יש גבול).
ערן זהבי החזיר בגסות את המנדט, וזה בערך, ואולי בדיוק, מה שנבחרינו עשו כאן בסיבוב הקודם. אבל עד לרגע זה, אף אחד מאיתנו לא עשה שום דבר שימנע מהם לחזור על כך שוב.
יכול להיות שמגיע לנו.
• • •
אני לא אוהב ולא יודע לעשות לעצמי יחסי ציבור, בטח שלא בטור הזה. אבל יש כאן סיפור מעניין ורלוונטי, אז תשמעו: בספר ילדים שכתבתי לא מזמן יש רגע שבו אבא מספר לבתו על דוד שלו, שבילדותו חזר עם כל המשפחה מבית הכנסת וראה בצד הדרך מטבע זהב מנצנץ.
הדוד הזה הוא ילד ירושלמי של פעם, והמחסור הוא חלק בלתי נפרד מחייו, כך שהמטבע הזה יכול לשנות הרבה. הילדה ששומעת את הסיפור מבינה זאת, כמובן, והיא שואלת, "אז הוא לקח את המטבע ונהיה עשיר?"
בנקודה הזאת התפתחה מחלוקת מעניינת ביני לבין העורכת. ילדים מסוגלים לאבד עניין מהר מאוד, ואתה לא רוצה להשאיר נקודות לא ברורות בסיפור ילדים.
העורכת תהתה אם לא כדאי שהאבא יגיד בפירוש "בשבת אסור להרים מטבע" או "הם היו דתיים", ואפילו "ההלכה היהודית אוסרת להתעסק עם כסף בשבת".
אבל איש מאיתנו לא רצה לספר סיפור מגזרי, ואני מאמין שלא חייבים לגור באזור מוכה סופות כמו קנזס כדי להבין ולאהוב את "הקוסם מארץ עוץ". לכן העדפתי לקחת את הסיכון ולתת לאבא להזכיר לילדה ש"זה קרה בשבת". זה הכל. יכול להיות שהם דתיים. יכול להיות שלא.
יכול להיות שהילדה היא חילונית שיודעת שבדור הקודם המשפחה שמרה שבת. יכול להיות שהיא לא יודעת, אבל תשמח לשמוע. כך או כך, כעת היא מבינה שיש בסיפור הזה חוקי משחק מסוימים, כמו שיש כאלה בכל סיפור ילדים.
שנינו הסכמנו להניח את ההסברים להורה שירצה לקרוא לילדו או לילדתו את הסיפור. שהוא יבחר בעצמו איך לתווך ולענות לשאלות שיתעוררו. האם הוא מעדיף "אסור"? או "אצלנו לא"? או "אצלם לא"? אני מספר את כל זה כי אין לי דרך לתאר כמה אני מתעב את קמפיין ה"מלחמה בהדתה". זאת חזית נפוחה, מטופשת ורעה, שמכניסה המון אדרנלין מדומה בקרב העלוב שבין איווט ליברמן לבין שלישיית ברק־שפיר־הורוביץ, אבל עושה עוול בעיקר למי שמאמין בה.
המאבק נגד כפייה דתית - מאבק מוצדק שדתיים רבים מזדהים איתו - כבר נשמע להם חלבי מדי. הוא מיושן ולא מצודד. מה גם שבמערכת הנוכחית, אם אתה לא שונא מישהו, לא ברור מה יש לך לחפש בפוליטיקה. אז הם הולכים נגד כל מה שמצטייר כיהודי. כל מה שיש בו גרגיר של מסורת.
מכיוון שבקרב הזה לא לוקחים שבויים, אז אין יותר ניואנסים. אין מורכבויות. כל הרבנים אותו דבר. כל הדתיים. כל המצוות. כל המושגים. כל אלו מסומנים כסכנה. איום אסטרטגי ואויב מר. מה שמעורר אצלי פירור קטן של אופטימיות, כי כולנו יודעים איך החבר'ה האלה מתמודדים עם אויבים. איווט רק מאיים ולא עושה כלום, ובמרצ מאמינים ששלום עושים עם אויבים. יש למה לצפות.
• • •
ועוד סיפור חלבי. ביום חמישי שעבר ידידתי לוסי אהריש ואני ישבנו באולפן גל"צ ושידרנו את תוכניתנו השבועית. דיברנו על שנאה, אחת המחלות הממאירות של הזמן והמקום. היוצר רון כחלילי עלה לראיון וסיפר על הסדרה הדוקומנטרית שלו "שנאת מוות", ולוסי נשברה ופרצה בבכי. היא סיפרה על עוצמת השנאה שהיא סופגת.
עם תום התוכנית, היו כמה מאזינים שחשבו שהייתי צריך לתקוף אותה בחזרה. שאני חלבי מדי. שהייתי צריך להראות לה מה זה. למשל, ללכת על האופציה הגאונית ולהגיד שהערבים לא יותר טובים.
ובכן, וואו! אני יודע שהערבים לא יותר טובים. רחוק מכך. לדעתי גם לוסי יודעת את זה. זאת בכלל לא הנקודה. עלינו, אני מדבר. אני מתאר לעצמי את הנביא ישעיהו עומד בשער העיר, חוצב להבות ונותן בראש על כל מה שמקולקל בחברה הישראלית ומישהו מהקהל מעיר לו, "יאללה, יאללה, למה האשורים יותר טובים?"
השנאה הגורפת, המכלילה והמעוורת פוגעת ומכאיבה. אבל היא בעיקר פוגעת בצד השונא. אנו חייבים למצוא דרך להירפא מהנגע הזה, ולא לשאול כמה הוא מוצדק או טבעי או ראוי להבנה. אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת להתקרב לקלפי. כרגע, אנחנו עושים את זה בחוסר חן משווע. אין דרך נעימה לומר זאת: המשחק הדמוקרטי מוציא מאיתנו את הצדדים המכוערים ביותר.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו