קולו של אבא: יום שישי חזר

אחרי שבשנים קודמות הצלחתי איכשהו להתחמק ממטלת האיסוף מהגנים, השנה, עקב סיבות כאלו ואחרות שפגעו לי קשות במאגר התירוצים, התחלתי גם אני לשאת בנטל. באמצע השבוע לרוב הכל בסדר (נו, חוץ מזה שהילדים חוזרים), אבל יום שישי יכול להיות די בעייתי.

בשבוע שעבר, שתי הגננות ביקשו במפורש להגיע ביום שישי בשעה רבע לאחת, ולא לאחר. סך הכל די הגיוני, אנשים לרוב לחוצים על השישי שלהם, וגם לגננות מגיע להתחיל את השבת מוקדם.

לכל הטורים של "קולו של אבא"

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

אז הגעתי לגן הראשון כמה דקות לפני הזמן, כדי שאספיק להוציא את שניהם בזמן, והופתעתי לגלות שהוא נעול. בשיחה קצרה שערכנו דרך האינטרקום, הבהירה לי הסייעת ש"בשישי אין כניסה להורים לפני רבע לאחת, כדי לא לפגוע בטקסקבלת השבת".

אוקיי, לא בטוח אם זה בדיוק קשור להדתה, אבל בגנים בהחלט לוקחים יותר מדי ברצינות את קבלות השבת שלהם. שירו "היום יום שישי", תחתכו חלה או משהו, ושבת שלום. גן זה לא בית מקדש, ואין שום סיבה שהורה לא יוכל לפתוח את הדלת במהלך הטקס.

מובן שלא אמרתי לסייעת שום דבר מכל זה. חשבתי שאם הן יכולות לבצע את הקסם הזה של להחזיק בחיים 20 ילדים במשך 8 שעות שעות רצופות בתוך חלל סגור, אין שום סיבה שאני לא אנסה את הקסם המאוד צנוע של לנסות להיות בשני מקומות באותו הזמן.

זה לא עבד. מתברר שכוח־העל ההורי היחיד שלי הוא לעשות מלא כביסות בסוף שבוע אחד. וכך, למרות שתיזזתי כמו אחד מהמתלהבים האלה שמנסים ליישם משהו שהם קראו בספר הדרכה, יצא שאיחרתי לשני הגנים.

זה היה יכול להיות סיפור שמסתיים במבט נזיפה מהגננת, אלמלא הוא היה שם. הוא הנמסיס הגדול ביותר שלי כרגע בעולם, ואני לא לגמרי סגור על איך קוראים לו. הילדים שלו נמצאים עם שלי בשני הגנים, הוא אחד כזה שנרשם לכל הוועדות ומעיר בווטסאפ של ההורים הערות שזוכות להרבה אמוג'ים של לבבות. תמיד כשאני פוגש בו לרגע, בכניסה או ביציאה, הוא זורק איזו הערה, ומייד צוחק ממנה, כאילו מאלץ אותי להצטרף. האימהות מתות עליו. אולי זאת הסיבה שהוא מתעסק בכל החרא הזה.

בכל אופן, לכל גן שאליו אני מגיע על גחוני, אני תמיד רואה אותו עומד, לא מזיע בכלל, כאילו אנחנו לא באמצע של בִיצה מיוזעת, ועם חיוך שרק בקושי נעצר לו באוזניים. הוא אומר משהו לגננת, ושניהם צוחקים. אני בטוח שגם כשהוא עושה לחיים, הוא תמיד מוצא את הדבר הכי נכון שאפשר להגיד. עושה רושם שיש לו הרבה כוחות על, ואחד מהם זה לגרום לי לרצות לעשות לו דברים לא הכי טובים.

בגן הראשון שאליו הגעתי הוא היה עסוק בלהקסים שתי אימהות, ועשה את עצמו לא רואה אותי, תוך שהוא מקפיד למתוח את החיוך. אין לי בעיה עם זה, כבר מזמן הפנמתי שהפוליטיקה של אמירות השלום בין ההורים בגן לא שונה בהרבה ממשחק בארגז החול.

אבל ממש רתחתי כשבגן השני הוא הרים את הילד שלי והגיש לי אותו כשהגעתי, כאילו רוצה להגיד "שח־מט" בלי מילים. מעניין שדווקא אז מערכת העיכול של הקטן קרסה ושחררה קיא סילוני, שמילא את החולצה של הפרצוף המזויף הזה במאכלי קבלת שבת חצי מעובדים. סוף־סוף החיוך שלו קפא.

ילדים הם התסריטאים הכי טובים בעולם.