נפגשנו לפני שנתיים ורבע, במטבח שלו, שני הלומי קרב כמו ששני גרושים יכולים, ולא היה שם שום רמץ. לא חשבנו שנהיה בני זוג. כשהפכנו לבני זוג, לא חשבנו לרגע שזה עד זיקנה. אמרנו שזה טוב לעכשיו, שזו אדמה יציבה, רק לבינתיים. סיכמנו שזה כמו מד הדלק באוטו: כל עוד השמחה שלנו זה לקראת זו היא מעל החצי, אנחנו נשארים יחד. אם המחוג יורד מהחצי - נפרדים. לא דמיינו שזה יסתיים בחתונה. והנה אנחנו בוחרים מנות.
זה קרה כמו מחטף של אלוהים, כמו הפתעה, בלי שראיתי את זה מגיח, כמו קו חרוט על כף יד, כאילו היה שם תמיד. מסקנה זמנית: אין לדעת, לעולם אין לדעת.
• • •
אני מתחתנת. זה מאוד מרגש וגם מאוד מפחיד. למה צריך לשמח חתן וכלה? כי חתן וכלה מתים מפחד. אין בת־קול שצועקת בספיקר אם זה זה או לא. צריך לעשות הרבה רעש סביבם, להסיח את הדעת בריקודים וכפיים, עד שיעברו את הגשר מעל נהר הספקות.
בכל לידה מפחדים יותר. בהיריון, לידה וגידול של ילד ראשון החרדה מגיעה לפופיק. בילד שני היא מגיעה לבית החזה. בשלישי עד האף. את מכירה את מה שעלול להשתבש. גם בחתונה: בפרק ב' כבר מכירים סצנריו של קריסה, טירוף, לוחמה בשטח בנוי. הפחד מגיע לנחיר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
להחליט להתחתן זה להחליט שמאמינים באהבה, ומאמינים בעולם. נשברו לוחות הברית הראשונים ואנחנו מוכנים לחרוץ לוחות שניים באבן.
עם החברים שהולכים איתי 20 שנה, על הדשא של יועד, הייתי צריכה להסביר. כשאמרתי שיש מצב שבסוף נתחתן, עפה להם בירה מהאף. למה בכלל להתחתן? לעבור דרך מדינה ורבנות? אם אתם לא רוצים ילדים, על אחת כמה וכמה! את הבעיה ההלכתית האקוטית אפשר לפתור בטבילה במקווה. רוצים להתחייב? תתחייבו זה כלפי זה. טלי הצמידה אלי אישונים ואמרה לי: את האישה הכי חסרת גבול שאני מכירה, למה את מעבירה את עצמך שוב לתוך גבול?
הייתי בטוחה שישמחו בשבילי, יזרקו קונפטי. במקום קונפטי, זרקו אתגר. הייתי חייבת לענות. אז עניתי. יפה לי לבן; אני צריכה עילה לדיאטה; לא התחתנתי כבר 20 שנה; אני רומנטיקנית. רוצה התחייבות לעין כל, בשקיעה, עם כינור; לא רוצה התלבטות כל יום ובחירה מחדש כל יום, רוצה לדעת שכיביתי את מתג השאלות, שאני יודעת עם מי אזדקן, שקט נפשי שיפנה לי כוח; חתונה היא מסלול המראה, ביטחון, הגנה, ממ"ד (לשני הצדדים).
גירדתי עמוק יותר. טוב, אני רוצה חגיגת חתונה שהיא מצעד ניצחון. "ניסו להרוג אותי, לא הצליחו, בואו נאכל"; אני רוצה תוכנית שיקום אחרי ההפגזות שעברתי; אני רוצה שיידעו שאני נבחרת, נאהבת; אני זקוקה לחותמת כשרות דתית, בשביל ילדיי ובשבילי; ואני לא יכולה לשהות בסטטוס "גרושה", מילה קשה שמנציחה כישלון, מגלה את הנכשל שלי במקצוע הקמת משפחה (בכל חברה, אגב, לא רק הדתית).
אורן העביר לי עוגיית שקדים. השיחה הפכה להיות מונולוג עם מאזינים. אוקיי. אני מסוכנת לעצמי לבד, חופש לא עושה לי טוב (גם לא לבני שנתיים עד 18, כפי שלמדנו בחודש האחרון), אז משיתה על עצמי כבלים שיסדרו אותי, משרטטת גבול שבתוכו אני לא מתפזרת.
כל הסיבות האלה, כמובן, הן סיבות לא נכונות. הסיבה הנכונה היחידה היא שייקה. אדם לשאת אליו עיניים שנושא אלי עיניים כמו גלגל בתוך גלגל. האיש שאהבה נפשי. "הדבר החמישי הכי טוב שקרה לי", שנותן לי להרגיש שאני "יותר יפה ממה שהוא צריך". האיש שיודע להחזיק את הנפש שלי כמו בכף ידו, כמו שכתב קונדרה. האיש שמחזיק אותי אצלו כמו ברחם. ופתאום בהירות. התאים בגוף מתרחבים, הלב. ורחב בי השקט, כאור בשולי הענן.
• • •
מה אנחנו כבר צריכות, וסליחה על השטחיות, אם לא תמונה לפייסבוק ובה טבעת אירוסים על האצבע ופרצוף נרגש (יש לי תמונה! אולי היא מספיקה ואני לא צריכה להתחתן?). תמונה כזאת דורשת לק מסודר כך שהצעות נישואים כבר לא יכולות להיות ספונטניות. שמעתי על מישהי שביטלה אירוסים כי הוא הציע כשהלק לא היה במיטבו.
אז זה לא היה ספונטני ולא רק בגלל הלק. ישבנו עם יועץ זוגי, יועצת כלכלית, עברנו שאלות עם הילדים. ובכל זאת המעמד היה מפתיע, ובעבע מרוב משמעות. באור הראשון שאחרי תשעה באב הוא סחב אותי בזריחה אל גג בניין גבוה שמשקיף לכותל. האמנתי, וזה נבנה באופן מושלם, שאני בדרך למניין ותיקין מסורתי ומרגש שמתקיים בכל שנה בבוקר שאחרי הצום. מהגובה הזה התברר שבית המקדש לא נבנה, אבל בית אחר עומד להיבנות.
עמדנו מעל "הבית השרוף", על בניין חדש (יחסית לתקופה ההרודיאנית), ושייקה הצביע ואמר: תראי, אפשר לבנות בית על בית חרב. הוא כרע ברך לפי הפרוטוקול. חמש שניות אחר כך זרחה השמש על המקום הכי קדוש בעולם והיה כל כך הרבה אור שכמעט התעוורתי. אור חדש על ציון תאיר. גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.
כל הנחמות מגיעות בסוף. ושלי הגיעה, על הגג מעל הכותל, מידיו של שייקה־ישעיהו. ישעיהו היה הנביא הכי מנחם. היתה בי צעקת הודיה. רציתי לברך ברוך מחיה המתים. ושהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה. והטוב והמיטיב. אבל תקעתי שוקולד אז בירכתי שהכל.
• • •
בדירת השירות הלאומי היתה לנו מכונת כביסה עם פתח עליון. בפעם הראשונה שהפעלתי שם מכונה, לא ידעתי שצריך לנעול בהקלקה את המכסה של התוף הפנימי. המכונה עשתה חצי סיבוב עם מכסה פתוח, הבגדים נזרקו מהתוף אל תחתית המכונה, התוף לא הצליח לעלות שוב למעלה, גוש בגדים רטובים חסם את התנועה, וככה נתקעה המכונה. אני חושבת שהבגדים שם עד היום.
כשנשברו לי החיים לפני שלוש שנים וחצי הייתי סמרטוט רטוב וחבוט שתקוע בתחתית מכונת כביסה, בלי יכולת לצאת משם. לא קרו לי ניסים. הוצאתי את עצמי. נשברו לי הזרועות כשדחפתי את התוף, מלא בבגדים רטובים, משכתי את עצמי החוצה, נשענת על הגומי הרטוב, ויוצאת.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו