שאג בני ונען

לפני הרבה שנים זה קרה. בתקופה שכולנו מעדיפים לשכוח. יום אחד התחילו אנשים מבוגרים לצטט ספרי ילדים. זה קרה בעיקר בשיחות נפש מעמיקות, פילוסופיות כאלה. 

לפעמים אפילו בשיחות מסתוריות על אמונה ועל מטפיזיקה, מישהו היה קופץ פתאום, תוקע בך מבט מצועף, שולף ברצינות תהומית ציטוט מ"הנסיך הקטן", מ"פו הדוב" או מ"עליסה בארץ הפלאות", ומניח אותו כמו שמטיחים קלף מנצח על השולחן. במקרים בודדים זה היה מבריק. לרוב לא. אני לא זוכר בדיוק באיזו שנה זה התחיל, אבל את הרושם שזה עשה קשה מאוד לשכוח.

בהתחלה חשבנו שמישהו פה התחפף על כל השכל. אולי הוא סתם מתלוצץ. הרבה אנשים מסביב אכן הגיבו בצחוק. פה ושם אפשר למצוא משפט עמוק בשיחות של פו הדוב עם חזרזיר, אבל בטרנד כמו בטרנד, מישהו סחב את זה כמה צעדים לכיוון האבסורד. 

לכל הטורים של ג'קי לוי

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

שום דבר לא הכין את החבר'ה לפינוקיו באמצע ויכוח על חופש הבחירה. בעיקר לא היינו מוכנים למעברים החדים בין ניטשה וליבוביץ (באותם ימים כולם ציטטו את ליבוביץ) לבין דורותי וטוטו. אבל לאט־לאט כולנו קיבלנו את הדין. הבנו את עוצמת הטרנד. בעיקר השלמנו עם העובדה שאין כאן מקום להומור, בדיוק כפי שאין מקום שהוא רחוק מדי - ע"ע ריצ'רד באך - ומי שרוצה לשמור לעצמו שמץ של סיכוי להרשים את הבנות, חייב להזדרז ולאמץ לעצמו כמה סיפורי ילדים, שירי ילדות או סרטים מצוירים, שהוא ורק הוא מצליח לקלוט את המסרים שמוצפנים בהם ולצטט מהם בחרדת קודש ופאוזות ממושכות.

בשלב הבא התרחשו שני דברים בלתי נמנעים: 

א'. מרצים מכובדים התחילו להפעיל את הפרקטיקה בהרצאות שלהם. כך הם גם הכשירו באופן סופי את המהלך וגם רכשו לעצמם מעמד־על של חוקרים מגניבים ונערצים, עם ג'ינס, רעמה ולעיתים אף עגיל, שהאקדמיה עבורם היא סוג של רוקנרול. 

ב'. המדפים החלו להתמלא בספרונים שהעמידו פנים שהם ילדותיים, אך למעשה ניסו לקרוץ ולרמוז - ולפעמים גם לכופף את היד כדי לשכנע - שחוכמת עומקים נדירה גנוזה בין קפליהם. אלו היו ספרים על חתולים ושחפים ועצים נדיבים, עשירים בתובנות מכל הבא ליד, וכל מי שהעז להתלוצץ על חשבונם גזר על עצמו בדידות גלמודה ואכזרית.

היו אלה ימים קשים. צה"ל הסתבך בלבנון. האינפלציה השתוללה. זמרים הסתפרו כמו כלבלבים פומרניים. מנחם בגין אמר "איני יכול עוד" ואנשים לא הפסיקו להישבע ב"הנסיך הקטן". אין פלא שאף אחד לא מתגעגע. 

לכן אני מבקש לנצל את הבמה המכובדת שניתנה לי מעל דפי עיתון זה ולהתריע: משהו דומה מתחיל לקרות עם "מלך האריות". יכול להיות שזה "הנסיך הקטן" החדש.

• • •

אנחנו עם של דרשנים ומתפלפלים, אבל חודש אלול, הבחירות והריח המתקרב של חגי תשרי גורמים להמון ישראלים להיכנס למצב טורבו. כבר שנים אני שומע פה ושם דרשות, אפילו של רבנים, שעורכות השוואות בין "מלך האריות" לסיפורי תנ"ך. 

בבואת אביו של סימבה שנשקפת אליו היא אמנם ציטוט אחד לאחד מ"המלט", שכל ילד יודע שהוא הבסיס לעלילת האריות של דיסני, אבל אין שום בעיה להשוות את הקטע הזה לסצנות דומות מתוך ארון הספרים היהודי. 

בכלל, ראש השנה הוא הזמן שבו יהודים מרבים לדבר על מלכות ועל הכתרה, כך שאף אחד לא אמור להיות מופתע אם ייתקל בבית הכנסת בשורות מפורשות מתוך "האקונה מטטה". אני באופן אישי לא אתפלא אם במחנה הדמוקרטי יטענו שבעצם ההקרנה המחודשת של הסרט יש מזימת הדתה.

הבחירות המתקרבות אכלו לרבים מאיתנו את שאריות ההומור שפעם היה להם. רק בימים האחרונים נתקלתי בכמה ניתוחי עומק שקשורים לסרט. פוסט אחד כתב על הדילמה של סימבה. שנים ארוכות הוא מנותק ממשפחתו ומבני מינו. אחרי שהוא חוזר ופוגש אותם, עליו לקבל החלטה אם הוא חוזר לשורשים, מתחבר לאריה שבו, נושא לאישה את נלה החסודה ומקים גוב נאמן במעגל החיים, או שהוא נשאר עם שני חבריו הפוחזים טימון ופומבה. 

עד כאן, הכל נשמע לי כמו הבנה סבירה של העלילה. אבל בנקודה הזאת החל בעל הדרשה לחמם מנועים, לקחת הכל ברצינות אינסופית ולהאשים את טימון ופומבה בכך שבשורה התחתונה הם לא מציעים לסימבה שום דבר וכלום. מדובר בצמד בטלנים עליז וריקני. איזה מין חיים הם מציעים לבן המלך, גור אריה יהודה? התבוללות? הם בכלל לא בני מינו. לא מאותו כפר ולא מאותה מדרגה בפירמידת המזון.

ברגעים כאלה אני מבין כמה שאני תמים. מכיוון שעלילת "מלך האריות" היא סיפור כל כך חזק ופופולרי, ויש בה דמויות ושירים שכיף לצטט, בעיקר אם אתה צעיר, ממילא היא גם מעוררת חששות. 

איור: נדב מצ'טה

כשמסתכלים על זה ככה, טימון ופומבה הם באמת טיפוסים חשודים. שניהם בחרו להתנתק מבני מינם ולהעדיף את החברות על המשפחה. האיום הוא לא רק בהתבוללות. מכיוון ששניהם זכרים, ואין באופק אפילו סוריקטה חטובה אחת, או חזירת יבלות מצודדת, אפשר בקלות לחשוד שזה לא מקרי שהשניים שרים ורוקדים להם בלב היער.

אז מה יש להם להציע לסימבה? לא ברור. אבל הם שהצילו את חייו. וזה לא דבר קל ערך. כמו שיוסף למד שלפעמים עדיף להיות עבד במצרים מאשר להיות ילד מועדף בבית אביך, כך גם גור האריות הזה ניצל מציפורני משפחתו ובני עמו על ידי שני יצורים קלי דעת וחסרי שאיפות או ייחוס, שבשם אהבתם לחיים ולחברות העניקו לו את מה שאף אחד במשפחה לא היה יכול להבטיח לו. 

מה יש בהם בשניים האלה? שמחת חיים פשוטה. נאמנות שאפשר למצוא רק אצל מי ששום אמביציה לא בוערת בו. חברות ללא תנאי. אני שמח מאוד שהילדים שלי אוהבים את היצירה הזאת. היא לא מפחידה אותי. אלו שחוששים ממנה, מעוררים אצלי דאגה מסוימת.

• • •

עדיין אין לי שום דעה על הטרנד הקולנועי החדש, שבו קלאסיקות של אנימציה הופכות להיות אותו דבר, רק עם חיות אמיתיות, שעירות ומריירות. אני מבין שזה מה שקורה, השוק רוצה את זה, ואני לא בעד ולא נגד. שתי הערות יש לי בכל זאת: 

א'. זה קצת מזכיר לי את תערוכות הפוחלצים במוזיאון הטבע. 

ב'. אני ממש לא רוצה שיעשו את זה עם "רטטוי". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו