מכתב לאחותי הצעירה - מהילדה שהייתי

בראשון בספטמבר, בלי נדר, בשעה שמונה אפס אפס, יצלצל ברחבי הארץ פעמון בית הספר. כולם יברכו על תום המשבר וסכנת השביתה - אבל המשבר שלך יתחיל בשמונה ודקה.

את תיכנסי לכיתה עם תקווה בלב שהשנה תהיי אחרת, שלא תחטפי כל בוקר מבט מאוכזב מהמורה כי איחרת. זהו, דף חדש, את מפציצה, את מסוגלת.

אבל זה רק עניין של זמן עד שיתחיל הבלאגן בתיק שהכנת מסודר, ומהר מאוד יעלמו לך כל הדברים מהקלמר. את תאבדי קשב בשיעורים, תלכי לאיבוד במחברות ובתוך ימים כבר לא תהיי התלמידה המושלמת שרצית להיות, זאת שהתחילה את השנה עם קו ישר בעט צבעוני מתחת לכותרת, אבל סיימה עם משהו שאפילו לא נראה כמו מחברת. זאת שהקשיבה בהתחלה אפילו לנשימות של המורה וסיימה כשהיא מבריזה משיעורים.

אבל הכי חשוב - את תדאגי שאף אחד לא ידע שזה הורג אותך מבפנים. כי כשהמורה תבעט אותך מהכיתה את תיראי מרוצה. וכשתקבלי ציון נמוך - תעשי מזה בדיחה. שלא ישימו לב, חלילה, שאת פשוט אבודה.

אני מכירה את האדישות הזאת, שפיתחת בכל פעם שהמורה שואגת את שמך. זה לא נעים, אבל התרגלת לזה והתרגלת לעצמך. רק לדבר אחד אי אפשר להתרגל - למבט הזה בעיניים שלה, שאומרות שלא השתנית.

לכל הטורים של מעיין אדם

ואת יודעת מה? אולי את לא יכולה להשתנות. לא עכשיו לפחות. ובניגוד למה שיגידו לך כולם - להשתנות זה לא מה שיביא אותך לפסגת העולם. לא אם תשאלי אותי, אחת כמוך, שהייתה שם.

מה שבאמת יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך, מה שיגרום לך לאהוב את ההשתקפות שלך בעיניים של אחרים וירחיק אותך מחווית הכשלון המשתקת - זו הצלחה מסחררת. היא לא תבוא מעוד נסיון מכאיב להפוך להיות מה שאת לא - אלא מלהתמקצע בדבר שבו את מצוינת.

השנה תשקיעי במה שאת יודעת לעשות טוב, תלמדי להיות אפילו יותר טובה בזה, הכי טובה בזה בעולם. הוציאו אותך מהכיתה? לא נורא. נצלי את הזמן לגוגל, לכתיבה, לחזרות. תתחילי לחקור, תשלחי מייל, תרימי טלפון, תחליטי לאן את רוצה להגיע בסוף השנה ותעשי מה שצריך כדי לעמוד שם.

אם תחשבי על האנשים שאת הכי מעריכה - זמרים, שחקנים, פוליטיקאים, שפים, יזמים, סופרים - תראי שאין לך מושג מה היה ממוצע הבגרויות שלהם. אבל יש להם כישרונות אחרים, שעם הרבה עבודה קשה - הפכו אותם לאגדה.

הכל פתוח, נשבעת לך. לכי, תהיי אגדה.