הכי קרוב להסלמה

דיונים ביטחוניים הם ענייניים מטבעם. מגיע מודיעין, דנים בו, מחליטים מה ואיך לעשות איתו, וממשיכים הלאה. בקצב המטורף של האירועים, בוודאי בשבוע אינטנסיבי כמו זה שעבר (ומן הסתם כמו זה שיבוא), יש מעט מאוד זמן, אם בכלל, לעצור ולהסתכל על המשמעות הרחבה, הגדולה, של הדברים.

מי שבכל זאת הצליח להרים את הראש מעל להתנהלות השוטפת, הטקטית־אופרטיבית בעיקרה, לא יכול היה להחמיץ את המשמעות האסטרטגית של האירועים שהתנהלו כאן בימים האחרונים. הם היו שיאו של תהליך שנמשך כמה שנים, ועשוי להתברר ככזה שעיצב את פני המזרח התיכון. ישראל התעקשה בו, ולא לראשונה, על הקווים האדומים שלה, והבהירה כי היא מוכנה לקחת סיכונים מרחיקי לכת בהווה כדי שלא להתעורר עם איומים שהיא תתקשה לחיות איתם בעתיד.

זה נכון לכל רוחב הגזרה, מאיראן, דרך עיראק וסוריה, ועד ללבנון. לא תמיד כל הפרסומים מדויקים, אבל התמונה הגדולה ברורה: היא מורכבת מהרבה פרטים קטנים - מטילים ורקטות, ועד רחפנים ופעילי מיליציות שיעיות - שביחד מתלכדים למאבק שבו, בפרפראזה על הקלישאה הידועה, נלחמת ישראל בשטן הגדול (איראן) ובשטן הקטן (חיזבאללה), ובלא מעט איומים נוספים.

"אלה ימים קריטיים לעיצובו העתידי של המרחב", אמר השבוע גורם שמעורה בפרטים. "לרגע אחד התלכד כאן הכל: ממאמצי ההתבססות האיראניים במרחב, דרך פרויקט הדיוק לרקטות של חיזבאללה, עבור בהשפעות מרחיקות הלכת של הסנקציות האמריקניות על הכלכלה האיראנית ובמשתמע על בנות חסותה, וכלה בפעילות הישראלית הגלויה והחשאית שמתנהלת במב"מ (המערכה שבין המלחמות)".

הפעילות הזאת, שנמשכת כבר כמה שנים בעוצמה גבוהה ובאמצעים ושיטות משתנים, התנהלה בעבר תחת התניה ברורה: לא להידרדר למלחמה (או ליתר דיוק: לפעול מתחת לסף המלחמה). היא כל כך הצליחה, שלפרקים לא קצרים הצליחה ישראל להתנהל אפילו מתחת לרף התגובה של הצד השני. השבוע נראה שישראל לקחה את המב"מ צעד אחד קדימה, והביאה אותו - אולי בפעם הראשונה - למצב שבו הוא עלול להוביל, בידיעה, להסלמה רבתי ואפילו למלחמה. סביר מאוד שזה לא יקרה, ובכל זאת - מי שישב בשבוע החולף באחד מאינספור הדיונים הביטחוניים שהתקיימו הבין היטב את הפוטנציאל מרחיק הלכת של הפעולות שבוצעו, אבל גם את המחיר הכבד של אי־ביצוען.

נסראללה יוצא מדעתו

שני האירועים הדרמטיים של השבוע (עד כה) - הריגת פעילי המיליציות השיעיות על רחפניהם בסוריה, ותקיפת האמצעים לדיוק טילים המיוחסת לישראל בלבנון - קרו אמנם בהפרש של כמה שעות במוצאי שבת, אבל לא היה קשר ביניהם. הקו המחבר ביניהם הוא אחד: יכולת מודיעינית גבוהה, שמתורגמת לפעילות מבצעית באמצעים ושיטות משתנים.

בכלל, מודיעין הוא שם המשחק. אם מרימים לרגע את הראש מעל לעיסוק השוטף, אי אפשר שלא להשתאות מעומק הכיסוי המודיעיני של ישראל (או מעומק החדירות של הצד השני, שיודע דבר או שניים על הסתרה). פרויקט הדיוק לטילים, למשל, מתקיים תחת מידור כבד בחיזבאללה; מעטים שותפים לו, בוודאי לרכיבים הקריטיים שלו. פגיעה בו - בדיוק כמו במנהרות שחפר הארגון לשטח ישראל וסוכלו בראשית השנה - לא רק שוללת מחיזבאללה יכולת משמעותית, ייחודית, אלא גם מעמידה אותו במבוכה כפולה: פנימית, מול אנשיו, וחיצונית, מול שותפיו בלבנון ובמרחב.

אביב כוכבי לקח את המערכה הזאת קדימה // צילום: מרים צחי 

המבוכה הזאת, שהגיעה השבוע לממדים חריגים, היא הסיבה לנאום ההיסטרי של חסן נסראללה ביום ראשון. במבט לאחור, ספק אם מנהיג חיזבאללה היה חוזר על הדברים באותו הנוסח; הוא חישק את עצמו לכל כך הרבה התחייבויות, שעכשיו הוא צריך לבחור: לצאת שקרן שאינו עומד בהתחייבויותיו להגיב ולגבות מחיר מישראל, או לצאת גבר ולסכן את ארגונו (ואת מדינת לבנון) במלחמה שהוא אינו רוצה בה.

מהיכרות עם תהליך קבלת ההחלטות בחיזבאללה, סביר שבארגון התייעצו בימים האחרונים בקדחתנות מה לעשות. לכאורה, הנקמה שנסראללה מחפש היא גלויה וברורה: עין תחת עין על הריגת שני פעילי המיליציות השיעיות בסיכול מתקפת הרחפנים בגולן הסורי. זה יכול להיות טיל נ"ט על כוח כמו זה שהרג שני לוחמי גבעתי בינואר 2015 בהר דב, או ירי צלפים כמו זה שהרג שני חיילים ביולי 2004 במוצב נורית, ואולי מטען או פיגוע כלשהו שיגבה מישראל מחיר. דבר אחד סביר שזה לא יהיה - חטיפה - משום שב־2006 ציירה ישראל לנסראללה משוואה ברורה ולפיה חטיפה שווה מלחמה, שממנה הוא מנסה להימנע.

אבל התגובה האמיתית שנסראללה מחפש אינה על האירועים בסוריה, אלא על אלה שהתנהלו בחשאי בביירות. על פי פרסומים זרים, העובדה שישראל פעלה לראשונה מאז 2006 בגלוי בלב שכונת הדאחייה מוציאה את נסראללה מדעתו. זה לא רק אובדן נכס אסטרטגי, אלא החשש שמאזן ההרתעה ההדדי שנשמר בקפדנות עד עתה - ישראל לא פועלת ישירות נגד חיזבאללה בלבנון, וחיזבאללה לא פועל משטח לבנון נגד ישראל - משתנה בהחלטה חד־צדדית של ישראל.

זה שינוי שנסראללה, כמגן לבנון, יתקשה לחיות איתו. בעבר הוא קבע כי כל פגיעה בביירות תוביל לפגיעה בתל אביב, אך ספק אם ירחיק לכת עד כדי כך. אפשר שבתהליך קבלת ההחלטות שלו נשקלת האפשרות לשיגור חד־פעמי של חימוש כלשהו לעומק ישראל, אבל רק למטרות איתות. חיזבאללה, כאמור - וזאת קביעה גורפת שמקובלת על כל המומחים, שמאותגרת על בסיס יומיומי בידי "צוותים אדומים" שבוחנים אפשרויות נוספות שאולי חומקות מהעין - לא רוצה במלחמה.

זה לא רק המחיר הכבד ששילם הארגון במלחמת האזרחים בסוריה ומצבו הכלכלי הקשה, אלא חששו להמיט אסון על מדינת לבנון שלא תיוותר מחוץ למעגל הלחימה, ותשלם מחיר כבד על כל הסלמה. במילים אחרות, נסראללה חושש להפוך ממגן לבנון למחרב שלה.

נוק־אאוט לישראל

אי אפשר שלא להעריך את הנחישות האיראנית לפעול במרחב. למרות כל המכות שספגו, ממשיכים האיראנים בדרכם. אחרי שהברחות הטילים המדויקים ללבנון סוכלו במאות תקיפות שמיוחסות לישראל הם עברו לפרויקט הסבת רקטות למדויקות, וכעת למאמצי ייצור על אדמת לבנון; אחרי שהנתיב האווירי של העברות אמל"ח נחסם בסדרת תקיפות ישראליות הם עברו לנתיב יבשתי ארוך ומסוכן לא פחות, דרך עיראק;

אחרי שסוכלו ניסיונותיהם להקים בסיסי קבע גלויים למיליציות שלהם בסוריה, הם עברו לפעילות חשאית, מתחת לעינם של הרוסים והסורים; ואחרי שלא הצליחו לתקוף את ישראל מסוריה הם עמלים על ביסוס אופציות חליפיות שייתנו להם מרחב פעילות בעיראק.

זר, לו היה שופט את הדברים, היה קובע שבמערכה הזאת ישראל ניצחה עד כה בנוק־אאוט. זה לא שאין אמל"ח בלבנון או מיליציות בסוריה, אבל בין תוכניותיו השאפתניות של מנהיג כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, לבין מימושן, יש פער עצום, הר של מאמצים, כסף, פעילים, אמל"ח וטכנולוגיות שירדו לטמיון.

קאסם סולימאני. באיראן נחשב כמצליחן בעל יד זהב // צילום: אי.אף.פי

ובכל זאת, באיראן, סולימאני הוא גיבור. מצליחן בעל יד זהב. כך הוא משווק את עצמו למנהיג העליון חמינאי: כיחיד שעומד מול ישראל ולא ממצמץ. ארבע פעמים תקפה איראן את ישראל במישרין ב־18 החודשים האחרונים - בפברואר ובמאי אשתקד, ובינואר ובאוגוסט השנה - ובכולן כשלה.

ממל"ט מתאבד ששוגר לרמת הגולן, דרך רקטה מדויקת לחרמון שיורטה ועשרות רקטות מדויקות פחות שנחתו בשטח סוריה, ועד לניסיון השבוע לשגר רחפני נפץ ליעדים בגולן; ישראל העמידה בפני איראן הגנת ברזל (שגם בה, החלק הקריטי הוא מודיעין מוקדם, שאפשר היערכות מבצעית טובה), שלא רק מנעה פיגועים ונפגעים אלא הותירה על כנה את המאזן הברור והבלתי ניתן לערעור לגבי מי שמנצח במערכה הזאת.

המלחמה הישירה הזאת בין ישראל לאיראן היא לא תוצאה של החלטה איראנית, אלא ישראלית. האחראי הראשי לה הוא הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שהפך את כוח קודס ליעד עיקרי. ממשיכו, אביב כוכבי, לקח את המערכה הזאת צעד אחד קדימה: זה לא רק רף הסיכון שעלה, אלא גם מרחבי ואופי הפעילות. המוסד תחת יוסי כהן הוא שותף מרכזי; כהן, כמו כוכבי ואיזנקוט לפניו, מאמין שאם רוצים להכות באיראן צריך להסתכל לה בעיניים, לקחת את הסיכון ולפעול.

הפיגוע שסוכל בשבת שעברה הוא המשך של המדיניות הזאת. ישראל עקבה במשך תקופה אחר הפעילים השיעיים שביקשו לשגר את רחפני הנפץ בגולן. הם משתייכים ל"דיביזיית האימאם חוסיין", מיליציה שיעית שמוכרת גם בשם "הדיביזיה הבינלאומית" משום שהיא מורכבת מבני לאומים רבים, שאחרי המלחמה בדאעש חיפשה לה יעדים חדשים.

ההחלטה לשגר את פעילי המיליציה הזאת לפיגוע היא תולדה של התקיפות המיוחסות לישראל כנגד אינטרסים איראניים בעיראק. סולימאני חיפש תגובה מהירה ודומה במאפייניה: אם ישראל תוקפת (כך הפרסומים הזרים) באמצעות רחפנים, היא תותקף באותה הדרך.

ייתכן שבטהרן נשקלה אפשרות להגיב גם בדרך של פגיעה ביעד ישראלי או יהודי בחו"ל. הכוננות בנציגויות ישראל בכמה יעדים בעולם תוגברה, אך נראה שאיראן בחרה שלא לצעוד בנתיב הזה משום שהוא היה מסבך אותה לא רק עם ישראל אלא גם עם מדינות העולם: טרור לא נתפס ככלי לגיטימי, וסביר שאיראן לא היתה רוצה שהוא יסכל את האינטרס האסטרטגי שלה - להסיר מעליה את הסנקציות האמריקניות (בוודאי כאשר על הפרק עומדת פגישה אפשרית בין טראמפ ורוחאני). 

הרחפנים עצמם הגיעו מאיראן. הפעילים - שעברו אימונים בהטסה באיראן - היו לבנונים, אנשי חיזבאללה לשעבר, ששהו בסוריה. ביום חמישי שעבר הם עשו ניסיון ראשון לשגר שני רחפנים ממורדות החרמון הסורי, ששובש על ידי צה"ל; הם שבו למבנה בכפר עקרבה ששימש להתארגנות ולאחסון האמל"ח, ובמוצ"ש ישראל תקפה מבנה זה.

הפיגוע הזה סוכל, אבל המוטיבציות של סולימאני נותרו בשמיים. הוא יפעל שוב, וכהרגלו - הוא לא יספור אף אחד בדרך, גם לא את רוסיה, ששוב מצאה את עצמה השבוע נבוכה כאשר התברר שאיראן ושלוחיה פועלים בתוך מרחב ה־80 ק"מ שלגביו התחייבה מוסקבה כי יישאר נקי מפעילות טרור. מסרים ברוח הזאת הועברו השבוע בצינורות מדיניים וביטחוניים לרוסיה, בתוספת האזהרה הקבועה: אם לא תרסנו את האיראנים, הם עלולים לדרדר את האזור למלחמה שתחבל באינטרס שלכם בשקט שיאפשר את שיקומה של סוריה.

למסרים האלה יש שתי כתובות נוספות: סוריה ולבנון. ישראל פעלה השבוע בתחומן (בסוריה בגלוי, ובלבנון על פי פרסומים שייחסו לה את הפגיעה בציד לדיוק רקטות), אבל שתיהן נאלמו. ממשלת סוריה לא הגיבה על עוד ניסיון איראני לפתוח חזית טרור משטחה כנגד ישראל, וממשלת לבנון לא אמרה מילה על עוד מסכה שנקרעה מעל פני חיזבאללה, שביקש להקים בשטחה מפעל לייצור סדרתי של רקטות ארוכות ומדויקות.

את המציאות הזאת מבקשת ישראל לשנות, ולא רק בהיבט הביטחוני שלה. יעד מרכזי של הפעילות העכשווית הוא לגרום לסוריה וללבנון לקבל אחריות. להתעמת עם איראן (במקרה הסורי) ועם חיזבאללה (במקרה הלבנוני). לשים קווים אדומים. הסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד. איראן לא שולטת בסוריה אבל עושה בה כבשלה, וחיזבאללה שולט בלבנון בפועל. מי שיעז להרים נגדו ראש, יאבד את ראשו מייד.

שאלה של איך ומתי

צה"ל נכנס בימים האחרונים לכוננות מבצעית גבוהה. תגבור כוחות אין - הרעיון הוא להוריד חתימה ולא לספק לחיזבאללה עוד מטרות זמינות - אבל ההיערכות שונתה משמעותית. חלק מיחידות ואמצעים (בעיקר מודיעין וחיל אוויר על הפלטפורמות והאמצעים השונים שלהם) שהועברו ביום שישי שעבר ליו"ש במאמץ לאתר את רוצחיה של רנה שנרב ז"ל, הועברו כעת לצפון, כדי להתמודד עם הפיגוע המתוכנן של חיזבאללה.

זה ניהול משאבים מורכב, לא רק משום שהוא מתבצע בשלהי אוגוסט כאשר על הנייר לפחות צה"ל אמור להיות בהדממה, אלא כי ברקע מבעבעת כל הזמן עזה על בעיותיה הבלתי פוסקות. השבוע התחדדה העובדה שחמאס לא רוצה בעימות: לא רק שהוא לא היה מעורב באף אחת מפעולות הטרור האחרונות ואף נלחם במבצעיהן, אלא שהוא שילם בעצמו מחיר בפיגוע שבו הרגו מחבלים מתאבדים, סלפים, כמה שוטרים מאנשי הארגון.

מודיעין הוא שם המשחק. אחד הרחפנים שהתרסק בביירות // צילום: אי.אף.פי

ישראל מאפשרת בינתיים לחמאס לנהל את העניינים בעזה בלי להתערב בעצמה. כמו בצפון, זה דורש הגנה חזקה כדי לא לספוג פיגוע שמחירו יחייב שינוי מדיניות ויציאה למערכה לא רצויה. האתגר העיקרי הוא לעשות זאת מול הג'יהאד האסלאמי, שבניגוד לחמאס - שרוצה בשקט, שיאפשר הסדרה שתוביל לשיפור המצב הכלכלי־אזרחי ברצועה - מעוניין בבלאגן, במאבק, במלחמה; בין משום שזה מה שדורשים ממנו פטרוניו האיראניים, ובין משום שהוא משוחרר מדאגות בנוגע לניהול השוטף של הרצועה.

לא מעט גורמים בישראל דרשו כבר מזמן לטפל בג'יהאד האסלאמי. הבולט שבהם הוא ראש השב"כ, נדב ארגמן, שכבר יותר משנה מצביע על האיום הגדל מצד הארגון, לא רק בהיבט הישיר של פוטנציאל הנזק שהוא מסוגל לגרום, אלא בעיקר על רקע חוסר אחריותו: מפקד החטיבה הצפונית שלו, אבו אל עטא, מנהל מדיניות עצמאית, מסוכנת ומתריסה, שעלולה לגרור את הזירה הדרומית, ואת ישראל וחמאס, למלחמה לא רצויה.

אחרי ההסלמה האחרונה, במאי השנה, ריסן חמאס את הג'יהאד האסלאמי, אבל כעת שוב התרופפו הברגים בארגון והוא חזר לבעוט. ישראל תידרש לפעול מולו מתישהו, אבל בינתיים האינטרס שלה הוא להרגיע את החזית הדרומית כדי שתוכל להתרכז בעיקר - בצפון. מנקודת מבטם של תושבי העוטף זה בוודאי לא הוגן - איש לא היה רוצה להתחלף עם משתתפי הפסטיבל בשדרות שנקלעו ל"צבע אדום", או עם הרוחצים הליליים בבריכת נתיב העשרה שהוזעקו למרחב המוגן - אבל במקרה הזה, הצפון עונה על שתי הגדרות היסוד: הוא גם דחוף יותר, וגם חשוב יותר.

הדחיפות נובעת מהאיום העכשווי, המיידי, של תגובת חיזבאללה. בעבר לקח לארגון כמה ימים מרגע שנפגע ועד שהגיב, כלומר שאנחנו כבר עמוק בחלון הזמנים של הפעולה שהבטיח. סביר שעיכוב, מכאן ואילך, ינבע מאחת משתיים, או מהיערכות מוצלחת של צה"ל שתצמצם מטרות, או מדילמה של חיזבאללה לבצע פיגוע מוצלח מדי שיגרור את ישראל לתגובה קשה שתוביל להסלמה, אבל תגובה תבוא. בוודאות.

החשיבות נובעת מאופי האיום שסוכל. חיזבאללה אמנם מחזיק בכוח אש גדול של 150 אלף טילים ורקטות, שמסוגלים להסב לישראל נזק כבד, אבל רקטות מדויקות הן איום אחר לגמרי: חיזבאללה היה יכול לפגוע באמצעותן בכל נקודה בישראל. לא לכסות את כל המדינה רק באש סטטיסטית, אלא להשמיד בה מטרות - מתקני תשתית, מפקדות, משרדי ממשלה, בסיסי חיל האוויר, אתרי מודיעין - כאשר ישראל היתה יכולה או למשכן את עצמה כדי להתחמש במערכות הגנה (שלעולם לא יספיקו), או להסתכן בנזק חסר תקדים.

בהיבט הזה, הפגיעה שמיוחסת לישראל בציוד שנועד לאפשר ייצור עצמי של טילים על אדמת לבנון הוא אירוע אסטרטגי ששקול לפגיעה במתקן גרעיני באיראן. אי אפשר לבחון אותה במונחים של "כאן ועכשיו", אלא בהסתכלות ארוכת טווח. לו לא נעשתה, בעוד 20 שנה היו שואלים כאן, ובצדק, מיהם חסרי האחריות שאפשרו למפלצת הזאת לגדול במשמרתם, בלי לטפל בה; הדברים נכונים גם לגבי ההתבססות האיראנית בסוריה, שהיתה עלולה להציב מול ישראל מודל חדיש, מסוכן ולא מרוסן של חיזבאללה, בזירת הגולן.

זאת היתה החלטה מחויבת המציאות, למרות הסיכון שכרוך בה. אפשר לשקוע במחשבות על מה היה קורה לו נלקחה לפני עשור ויותר החלטה דומה, שהיתה שוללת מחיזבאללה את ההתחמשות הסיטונית שלו בטילים ורקטות, אבל זה חלב שנשפך; האתגר כעת הוא להימנע מטעויות דומות, ולעשות זאת תוך צמצום הסיכון לגלוש למלחמה, אבל גם מתוך נכונות מלאה לשלם את מחיריה במידה שתפרוץ.

נראה שבינתיים פועלת ישראל נכון: הדילמה עברה כולה לצד השני. נסראללה נקלע לסחרור שחייב אותו לקבל אחריות על אירוע שהוא לא קשור אליו בסוריה, כדי שיוכל לנקום על מה שהוא לא יכול להודות שקרה לו בלבנון.

תגובה רפה מדי שלו עלולה מבחינתו לשחרר את ישראל להמשיך ולפעול בלבנון; תגובה קשה מדי עלולה להוביל אותה להגיב בחריפות - כולל כנגד תשתיות של מדינת לבנון - מה שעלול להידרדר לכדי חילופי מהלומות שיובילו למלחמה, שבה חיזבאללה, כאמור, לא מעוניין כעת.

המשוואה הזאת תלווה אותנו באינטנסיביות בימים הקרובים (עד לתגובת חיזבאללה), אבל היא תתקיים גם בעתיד. זירת הצפון נמצאת אמנם הכי קרוב להסלמה מאז 2006, אבל בהנחה שלא תיקלע למלחמה שתטרוף את הקלפים, שום דבר יסודי לא ישתנה. איראן וחיזבאללה ימשיכו בחתירה האינסופית שלהם לשנות את המאזן מול ישראל, וישראל תמשיך לפעול - בגלוי ובחשאי - על הרצף שבין ביירות לטהרן, כדי להסיר מעליה איומים גדולים פי כמה בעתיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו