לא מזמן, בערך באמצע חופשת הקיץ, ניסה מישהו לעורר מחאת הורים המונית נגד משרד החינוך. שר חינוך חדש בדיוק נבחר אז, וכמו כל אדם שלא רגיל להתראיין, גם הוא אמר דברים מיותרים שמאוחר יותר נאלץ להתנצל עליהם. התגובות הקשות ברשתות לא איחרו להגיע, וכאמור, היו גם קריאות למחאת המונים בסגנון "לא שולחים את הילדים לבתי הספר ב־1 בספטמבר!"
מחאות מהסוג הזה קמות ונופלות על מומנטום. לייקים ותגובות. ומה לעשות, אחת התגובות הראשונות שהגיעו היתה פחות או יותר: "אפילו אם קים ג'ונג־איל יעמוד בראש מערכת החינוך בישראל, אנחנו את הילדים שולחים ב־1 בספטמבר וימות העולם!". למותר לציין שהתגובה הזאת, האותנטית להפליא, זכתה לגל יפה של לייקים מזדהים וקורעים מצחוק. ואנחנו בבית חייכנו חיוך עצוב. אני, למשל, מייד נזרקתי לזיכרון ילדות שאותו אני פחות אוהב.
בכל פעם שהיינו יוצאים לאיזושהי חופשה - כלומר, מעמיסים אוהל ברזנט במשקל חצי טונה ונוסעים להתבשל בתוכו על אותו חוף בכנרת - היה חוזר על עצמו רגע מביך ובלתי נמנע, שבו ההורים היו פוגשים מכרים ותיקים. פתאום, מול בגאז' פתוח ובלי חולצה, צץ מישהו מהמילואים, מהעבודה או מהאונייה. הייתי אז ילד די קטן עם המון כבוד למבוגרים, אבל ידעתי שתכף תופיע השאלה הנצחית שאין דרך למדוד את טיפשותה: "היי, מה אתם עושים כאן?"
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ובכן, מה באמת, שרלוק? צידניות. שמשיות. אוהל ברזנט. לאיזו תשובה אתה מצפה, אדון כרס שעירה? תמיד ציפיתי שאבא שלי יגיד שאנחנו בדרך לדמשק ועצרנו להתרענן. או שהבנק הגזים עם המשכנתא, אז אנחנו עוברים לאוהל. אבל אבא היה מצטדק, מושך בכתפו ואומר: "נו, בשביל הילדים. מה אפשר לעשות. אתה יודע איך זה..."
אף פעם לא התרגלתי לתגובה הזאת. היא תמיד כיווצה אותי ממבוכה ומצער. רק שמעולם לא היה ברור לי אם אני מצטער על עצמי, או על ההורים, שלא יכולים להגיד בפה מלא שהם נהנים. מבלים. שאלו הימים שהם מצפים להם כל השנה. כמונו. אני זוכר כמה פעמים נדרתי שכשאגדל, הילדים שלי לעולם לא ישמעו אותי אומר דבר כזה.
• • •
אכן, מדובר במנהג עתיק, ועם ישראל מקפיד לקיים אותו מדי שנה בערך בשבועיים האחרונים של אוגוסט. בימים אלו נדמה לרבים מאיתנו שזהו זה, כוחותינו אזלו. אפסו הרעיונות. תם הכסף וקצו הקופונים. כך קורה שהורים טובים ואוהבים בדרך כלל מתחילים לדבר על הילדים שלהם כמו שמגדלי גזר מדברים על ארנבות.
לא רק בחופשה ובלי חולצה. סתם אנשים נפגשים ברחוב, "היי, מה קורה? איפה אתה, לא רואים אותך?" ומייד אחרי סדרת שאלות הנימוסים ההכרחיות, מישהו שואל אם גם אצלכם כבר חיים על האדים האחרונים של אוגוסט, והופה מתחילים להתלכלך על הילדים. שאגב, עומדים חצי מטר משם ושומעים הכל.
עם כל הכבוד לאיראן, לחמאס ולחיזבאללה, הפחד הגדול שמשתק את הישראלים הוא לא פיגוע רחפנים, אלא שרן ארז שוב יחליט על שביתה שתבטל את פתיחת שנת הלימודים. אני שומע את השיחות האלה מכל עבר. הקו הכללי הוא "שמישהו רק יבוא וייקח אותם". והפעם לא מדובר במזיקים, במסתננים או בפליטי ריאליטי. הפעם מדובר בילדים של כולנו. מחמלינו, אהובינו ובבת עיננו.
מה, לעזאזל, קורה כאן?!
ובכן, אצלנו בבית החלטנו שעם כל הכבוד למנהגים ולמסורת, אנחנו לא בעסק. הנה, אני אומר את זה בקול רם: היה אושר גדול להיות עם הילדים בקיץ. אלו הם החיים עצמם, והיה כיף לנסוע איתם, לטייל, לשוחח, לעמוד בתור, לפתוח אבטיחים, לקטוף סברסים, להימרח בדבר הזה שאנחנו קוראים לו "קרם הגנב".
וכן, היו גם רגעים מתישים. בטח שהיו. על הקצה ומעבר לו. ילדים יכולים לחרפן. כשהם מתכוונים לכך וגם כשלא. אחים, למשל, חייבים לריב. כל הזמן. לא משנה על מה. ועד שלא יהיו להם ילדים משל עצמם, הם גם לא יבינו מה הבעיה עם זה. אז אני לא אומר שלא היה קשה. אני רק אומר שהיתה שמחה גדולה. ושנמאס לי לשמוע הורים שמקטרים על הזמן שהם נאלצים לשאת במחיצת ילדיהם.
• • •
לא פעם, כשחוזרים מעוד טיול בצפון, אנשים שואלים את עצמם למה שלא נגור באיזה מושב או מצפה. או סתם בבית עם נוף לטבע. בכל הנוגע למשפחה שלי, לקראת סוף הקיץ התחלנו לשאול את עצמנו: למה שלא נשאיר את הילדים בבית ונעבור לחינוך ביתי? טוב, התשובה לשאלה היא די פשוטה. למה לא? כי לא. כי אנחנו לא בנויים לזה. כלכלית ומנטלית, אנחנו לא שם. ויש קול פנימי שתמיד יזכיר לנו שילדים זקוקים לחברים בני גילם. אבל השאלה המעניינת היא למה כן. מדוע בכלל עלתה השאלה? והתשובה היא שבחודשיים האחרונים ראיתי במו עיניי איך הילדים שלי מכפילים את קצב הצמיחה והלמידה שלהם.
היו לנו שיחות - על שפת נחל, ליד מדורה, ביער - ששום דבר דומה להן לא יכול להתרחש לאורך שנת הלימודים. אשתי ואני היינו עדים לאוצר מילים של ילדים שתפח והתעשר מיום ליום. ימים ספורים אחרי שהילדים צפו בקאמרי ב"עוץ לי גוץ לי" המופלא, ישבתי עם הקטנים בקרוסלה והעמדתי פנים שאני נהנה מזה (מגיל מסוים, הסיבובים האלה מרגישים כמו מתקן עינויים דל תקציב ממרתפי האינקוויזיציה). ופתאום הילד הבין משהו ואמר, "אה!! זה בדיוק כמו 'שבת גלגל על נחל מים, נדם קולם של הריחיים'".
מול עיניי הנדהמות, ילד בן 5 פיצח שורה של שלונסקי שיכולה להפיל לא מעט נבחנים בפסיכומטרי, ואני לא יכול שלא להזדהות עם ג'ורג' ברנרד שואו שאמר: "בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי כדי ללכת לבית הספר".
אז כן, הציוד מוכן. ההתרגשות באוויר. המורים של ילדיי טובים בהרבה מרוב המורים שלימדו אותי. אבל אחרי חופשה טובה עם מעט מאוד אטרקציות והרבה זמן פשוט שבילינו יחד, אני חושב שאני יודע בדיוק מה אני מאחל לילדים לכבוד שנת הלימודים אשר מתחילה לה היום: שבית הספר ימשיך את מה שעשה החופש ויטפח את חגיגת הסקרנות והלימוד, שמתקיימת באופן הכי טבעי כשפשוט מאפשרים אותה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו