למה נגררנו לבחירות חוזרות?

עצרו רגע לחשוב, איך בעצם נקלענו לבחירות חוזרות? התשובה הבנאלית תנוע בין אובדן המנדטים כתוצאה מהפיצולים בימין, ועד ההתעקשות של ליברמן על קו הסיום של המו"מ הקואליציוני. זו התחשבנות נכונה, אבל שטחית. המשבר הפוליטי הנוכחי הוא תוצאה של אירוע חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, ועיקרו התערבות מערכת המשפט בתהליך הדמוקרטי.

נשים את הדברים על השולחן: אם היועץ המשפטי לממשלה לא היה מפרסם את כתב החשדות פחות מחודשיים לפני הבחירות, לא היינו מגיעים עד הנה. תוצאות הבחירות יצרו את הרושם שפרסום כתב החשדות לא השפיע על עמדות הציבור, ולכן לא השפיע על מהלכן. זו טעות. בפועל, הוא קבע את כללי המשחק, ועיקר את שיקול הדעת הפוליטי של השחקנים השונים, וכפועל יוצא גם של הציבור.

מרגע שנתניהו סומן כ"נאשם", נוצרה האווירה שכפתה על השחקנים גבולות גזרה ברורים. אם שותף טבעי כמו כחלון התחייב שלא יכהן כשר אצל ראש ממשלה תחת כתב אישום, מה אפשר לצפות מיריבים כמו לפיד או גבאי? קשה לדעת איך היתה נראית מפת המנדטים אילולא הפרסום, אבל ברור שנתניהו היה יכול לנהל מו"מ קואליציוני הרבה יותר פתוח. המערכת המפלגתית בישראל איבדה את הגמישות שלה, זו המשמעות העמוקה של החלטת מנדלבליט ושי ניצן, בהשראת אהרן ברק.

וכזכור, פרסום כתב החשדות לא היה החלטה פקידותית יבשה, שבמקרה יצאה לפועל בנקודת זמן קריטית. להפך, מועד הפרסום היה מושא ללבטים: האם ראוי ליידע את הציבור בדבר לפני או אחרי הבחירות? וזו היתה התלבטות מוצדקת: מצד אחד, אולי רצוי לצייד את הציבור במידע הכרחי. אבל מצד שני, אם היסטוריה של חקירות וכתבי אישום נגד נבחרי ציבור שהסתיימו בלא כלום, לא הספיקה כדי להטות את הכף נגד פרסום מוקדם (וד"ש ל"כנופיית שלטון החוק" מרובי ריבלין) - אז לפחות העבודה, שתיק 4000 הוגדר ע"י פרקליט המדינה עצמו, שי ניצן, כ־test case, תיק תקדימי, היתה צריכה לרסן קצת את הסוסים הדוהרים.

אבל מנדלבליט לא היה לבד בהתלבטות הזאת. כפי שחשף גיא פלג בחדשות 12 עוד בתחילת ינואר, שותפו בסיעור המוחין "מי שהיו שם לפניו", כלומר הלשעברים של מערכת המשפט: יועמ"שים, פרקליטי מדינה, ואפילו נשיאי העליון לשעבר, בייניש, ומעל כולם - אהרן ברק. שם, באותו פורום כרמים הידוע, צידדו בכירי מערכת המשפט לשעבר באופן גורף בפרסום כתב החשדות לפני הבחירות. וכמו שאהרן ברק ציפה, מנדלבליט לא אכזב אותם.

בדחיפה לפרסום כתב החשדות לפני הבחירות, התערבה מערכת המשפט בדמוקרטיה, לא כדי לקבוע מי יהיה ראש ממשלה חלילה, אבל כדי לעזור לשאר השחקנים הפוליטיים להבין מי לא. גם הם לא אכזבו. אבל ייתכן שבסיבוב הנוכחי מסתמנת מגמה הפוכה: עובדה שכחלון נטמע בליכוד, ורוב השחקנים האחרים כבר לא ממהרים לפסול באופן כל כך נחרץ כניסה לממשלה בראשות נתניהו. דומה שגם הם מפנימים את העובדה שהציבור לא־מי־יודע־מה מאמין למערכת המשפט.