בסופו של דבר, הכל נגמר בכי טוב. ציבור שוחרי התרבות החרדים של עפולה זכו לראות מופע מוזיקלי עם הפרדה כרצונם. ציבור שוחרי המאבק הפמיניסטי זכו בהחלטות שופטים אוהדות, שאמנם לא הספיקו לבטל את המופע עצמו, אך השמיעו קול שמערער על הזכות להפרדה מגדרית במופעי תרבות, וזמר אלמוני למדי בשם מוטי שטיינמץ הפך באפס זמן למגה־כוכב, כי אין יחסי ציבור טובים יותר ממאבק רועש. מעט מאוד סיפורים יכולים להסתיים עם סוף כל כך טוב לכל הצדדים.
באופן אישי, מזמן לא הזדהיתי כך עם ש"סניקים. הם צודקים. בעולם מתוקן אנשים אמורים ליהנות מהחירות לבלות בדיוק לפי ההעדפות שלהם. מוזרות ככל שיהיו. רוצים מסיבה עם מחיצה אטומה בין הבחורים לבין הבחורות? בבקשה! רוצים נשף עם קוד לבוש, שמתיר כניסה רק בחליפת טוקסידו? עם עניבה ושנורקל? שמלת ערב וקרוקס?! - אהלן וסהלן! אין שום דרך למנוע מכם את האירוע.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
בעולם מתוקן אנשים אמורים להרגיש טוב בבחירות ובמאוויים שלהם, ולממש אותם כל עוד הם לא פוגעים במישהו אחר. מרענן במיוחד היה לשמוע אנשים חרדים, ואף חרד"לים, מדברים פתאום בשפה הליברלית של "חיה ותן לחיות". גם זה לא קורה בכל יום. ולכן כולנו אמורים לשמוח על כך שבסופו של דבר, האירוע בעפולה התקיים כרצונם של משתתפיו. כמו בעולם מתוקן.
אז למה אנחנו לא כל כך שמחים?
ובכן, אנחנו לא כל כך שמחים כי העולם לא באמת מתוקן, וכי כולנו מבינים שהפתיחות לא עומדת להיות הדדית. נציגי הציבור שרצו כל כך בהופעה עם עזרת נשים ומחיצה, לא באמת מחזיקים בתפיסה של "חיה ותן לחיות". היא קשקוש בעיניהם. הם ליברלים כל עוד זה מאפשר להם להתנהל כרצונם. וספק גדול אם הם יחזרו על אותם עקרונות, גם כשזה ידרוש מהם להתגמש ולמחול על איזשהו עיקרון.
הפילוסוף הדני סרן קירקגור סיפר פעם שליד ביתו היתה חנות יד שנייה שמכרו בה כל מיני פיצ'פקס. הוא כמובן לא השתמש במילה פיצ'פקס, אבל אני לא מכיר טובה ממנה. יום אחד קירקגור עבר ליד החנות וראה שם שלט "כאן מקבלים חולצות לגיהוץ". בשירות הזה הוא דווקא התעניין, ולכן נכנס פנימה ושאל את בעל הבית מה המחיר לגיהוץ של חולצה. בלי להתבלבל, ענה לו בעל הבית שהם לא מגהצים. "מה פתאום מגהצים. מה אנחנו, מכבסה?!"
והשלט? שאל קירקגור.
"השלט למכירה!"
קירקגור עשה מטעמים מהסיפור הזה. הוא ראה בו השתקפות וסמל להתרוקנות של השפה ולעולם שהפסיק להתכוון למה שהוא אומר. הפילוסוף הגלמוד ההוא חי במקום אחר ובזמן אחר, אבל אפשר להבין למה סיפורים על מילים למכירה משאירים אותנו עם חיוך די חמוץ על השפתיים.
• • •
למחרת האירוע בעפולה ראיינתי בגל"צ את טלי פרקש. היא חרדית והיא פמיניסטית והיא עיתונאית מעולה. לדעתה יש משהו מטורלל בניסיון לאסור על ציבור שלם לנהל את האירועים שלו על פי תפיסותיו. הסכמתי איתה שזה מטורלל. אבל שאלתי אם היא לא חושבת שיש כאן מאזן טִרלולים שלם. הציבור הרחב מרגיש שהעולם הדתי הולך ומקצין. הוא תופס את זה לפעמים כסוג של ירידה מהפסים, והוא חש צורך למתן את התהליך. ואצלנו, כשצריך למתן, אין ברירה אלא להיות קצת קיצוני. כך קיצוניות מולידה קיצוניות, וטרלול גורר טרלול.
טלי הסכימה בצער, אבל הוסיפה שחייבים לעשות הבחנה בין דתיות נורמלית לבין דתיות מטורללת. מי שמציע הפרדה בין מדרכות להולכי רגל ממין זכר למדרכות לנשים בלבד הוא לא נורמלי. אבל אירועים עם מוזיקה, זה כן. למה? התשובה של פרקש היתה מרתקת בעיניי. אירועים נפרדים היא מכירה מילדות. הפרדת מדרכות או אוטובוסים - לא. מה שמכירים מילדות הוא נורמלי. כל היתר הוא תוספות מוזרות.
זאת הבחנה קריטית, מכיוון שאני קצת יותר מבוגר ובילדותי לא דיברו על בעיה עם שירת נשים. אף אחד לא חשב לשים מחיצה בשום מקום שהוא לא בית כנסת. בבני עקיבא שרו ביחד עם קולות לבנים וקולות לבנות. הרב עובדיה לא חשש להודות בפומבי שהזמרת האהובה עליו היא אום כולתום. וגם חתונות של רבנים גדולים נערכו סביב שולחנות שבהם ישבו זוגות־זוגות, גברים ונשים. אולי לכן קדחת ההפרדות והמחיצות נראית לי לגמרי לא נורמלית. אם יש בעיניי סיבה להתנגד היום לאירועי תרבות בהפרדה, היא כדי שילדים שגדלים היום לא יחשבו בעוד 30 שנה שזאת הנורמה.
• • •
כתבתי קודם לכן שקשה להאמין שאותם אנשים שדרשו התחשבות בעפולה יגלו אותה מידה של התחשבות גם באחרים. על אילו דוגמאות עתידיות חשבתי בראש הקטן שלי? על מצעדי גאווה? פסטיבלי קעקועים? נו באמת... אני הרבה יותר צנוע מזה.
החשש הגדול שלי נוגע לתרבות היהודית דווקא. אני דואג לרגע שבו הציבור הרחב ישתכנע שכל אירוע שקשור ליהדות אמור לאמץ סטנדרטים של הפרדה ומחיצה, ואם יש גבר אחד בקהל, אז אין אישה אחת על הבמה. אני חושש ממה שזה יעולל לתרבות שלנו.
יש בישראל הפרדה בין אמנות "יהודית" לבין סתם אמנות. זה קשור לכסף ולתקציבים. זה קשור לתפקידים ולמינויים ולמוקדי כוח. מי שמפיק קונצרט סליחות גדול, אירוע כליזמרים או מחווה ליצירתם של קרליבך ושבזי הוא תמיד המחלקה לתרבות יהודית. או האגף לתרבות תורנית. או מורשת ישראל. בקהל תמיד יהיו הרבה חילונים שוחרי תרבות, אבל בראש המחלקה תמיד יעמוד מינוי של מפלגה דתית.
האם אפשר לדמיין מה יקרה לתרבות היהודית בישראל ברגע שההפרדה תהפוך לסטנדרט? מי ימשיך להגיע לפסטיבלים האלה אם בין הקופות לכניסה יתבקשו זוגות להיפרד? אני חושב על הרכבים מוזיקליים שיש בהם נגנים ונגניות ועל זמרות מעולות ששרות גם פיוטים, אבל אני חושב בעיקר על הדבר הזה שנקרא יהדות ועל הצורך הדחוף של אוהביה לעשות הכל כדי שהיא תהיה לא רלוונטית.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו