מגדלי ז"ל

חזרתי מהלוויה. הלכתי במסלול הארוך מאולם ההספדים עד הקבר, והצטערתי על כל אדם שפתיל חייו נקטע מוקדם מדי. המון סיומים עצובים לסיפורי חיים יש בבית העלמין, ואני הולך לי ושמח שכל הצער הזה קרה לאלה שכבר שוכבים שם, ואני, לעומת זאת, חי בהחלט, ושמח להיות חי, ומרגיש שלגמרי שיחקתי אותה. יכולתי למות בשנת תשי"ט בתאונת עבודה בנצרת, כפי שמספרת איזו מצבה, והנה אני כאן.

באולם ההתכנסות חשבתי לעצמי שהיה נוח אם היו מביאים את המת על מיטת מנוחתו, אומרים שם את הקדיש, וההספדים והתפילות, ואז הבמה היתה נפתחת והאלונקה היתה נבלעת ונוסעת במחילות תת־קרקעיות למקום מנוחתה הסופית, וכל הטיול השנתי הזה אחרי העגלה המקרקשת והגופה הרוקדת שעליה היה נחסך.

לכל הטורים של אברי גלעד

ההלוויה שבה הייתי נערכה בבית עלמין גדוש כל כך, שניתן לקבור בו בני זוג רק זה על זה, קבורת קומתיים. מי שמתלונן על הקושי להשיג דיור בעולם הזה, שינסה להשיג דיור הגון בעולם הבא.

ברור שמה שמכונה קבורת שדה, שבה כל אדם שחי על פני כדור הארץ תופס במותו שטח של כשני מטרים רבועים עד ביאת המשיח, כבר לא תהיה עוד. אין יותר שדה, האנשים מתרבים, וגם אם תוחלת החיים מתארכת לתפארת, בסוף כל אחד מהמיליונים החיים בארץ ישראל יצטרך להיטמן.

פה ושם יש אנשים שמעדיפים להישרף כדי לא לגזול מקום יקר מהדורות הבאים, ויש גם המוצאים לכך סימוכין בתנ"ך, אבל כרגע, כשזיכרון השואה עדיין קרוב, שריפת גופות לא באה טוב ליהודים.

אז מה עושים? במקום לעלות לשמיים, חייבים לרדת למטה, למערות קבורה המוניות. קוראים לזה קבורת סנהדרין, וזה היה המנהג לפני 2,000 שנה, עד שנזנח, משום מה.

דמיינו חניון תת־קרקעי ענק, שכולו מוקדש לקבורה. רבבות בני תמותה שמימשו את זכותם למות יוכלו להיות מאוכסנים שם לנצח, בלי שהדבר יורגש בארץ החיים, למעלה. מה שיפה בקבורה תת־קרקעית הוא העובדה שלרדת ניתן ללא הגבלה כמעט, בעוד לעלות עם מגדלי מתים זה עניין בלתי סביר מכל בחינה, ראו בית עלמין ירקון או גבעת שאול. זוועה.

חניוני העלמין התת־קרקעיים האלה יוכלו גם לקלוט את כלי הרכב של הבאים לביקור, בשיטת הדרייב־אין: מגיעים עד לקבר ברכב, חונים, שמים אבן, משלמים בפנגו, נוסעים. ומעל אותם חניוני עד תת־קרקעיים יקומו פארקים יפים, ריאות ירוקות למטרופולין הענקית שתהיה כאן על רוב שטחה של ארץ ישראל בעוד זמן לא ארוך. מושלם.

כבר התחילו בירושלים, אבל זה צריך להיות עכשיו, בכל המדינה, כי כל מודעת אבל בעיתון משמעותה עוד רצועת אדמה שמופקעת לנצח. יאללה, חברה קדישא, תתחילו לחפור.

מאמינים

יופי לכם, חבר'ה, שאתם מאמינים בני מאמינים. אם אפשר שאלה קטנה - מתי אתם מאמינים ובמה אתם מאמינים? אם אתם מאמינים כל הזמן שכל בני אדם נבראו בצלם הבורא, ויש נשמה בכל אדם, ללא קשר לדתו ולמינו ולצבעו, ולא משנה כמה הבן אדם הזה שותה או מתמסטל, הנשמה עדיין קיימת בו ויש לכבד אותה גם אם הוא עצמו לא מכבד אותה - אז סבבה, בואו נשיר ונרקוד יחד.

אם, לעומת זאת, אתם מאמינים בני מאמינים רק כשאתם בצרה צרורה, ואתם מאמינים שמי שאינו מאמין הוא מכשיר בידיכם לסיפוק הפנטזיות ששאבתם מצפייה באתרים למבוגרים, אז אתם לא מאמינים בשום דבר, והצהרת האמונה שלכם נדחית על הסף. 

המאמין האמיתי יודע שכל מעשיו נצפים, וליבו שקוף, ומחשבותיו גלויות, והוא עושה הכל כדי לזכך את עצמו מבפנים מדי יום, לפני שהוא יוצא לפגוש אנשים אחרים. הוא גם יודע שכאשר הוא פוגש אנשים שאינם מאמינים בכלום, הוא מתרחק מהם, גם אם מציעים לו כל מיני דברים שעשויים להיראות קורצים ומגרים, כי אין מקום שבו יוכל להסתתר מהעין הגדולה הצופייה עליו, ואין חדר מלון, מטונף ככל שיהיה, שהבריאה לא נמצאת בו.

אגב, האמונה אינה חייבת להיות בבורא עולם המתקרא ביהודית הקדוש ברוך הוא. אפשר להסתפק באמונה בטוב הנמצא בכל אדם, ובכך שאם אתה עושה טוב, היקום עונה לך בטוב, ואם אתה עושה רע, אפילו בדיבור מקטין ומעליב לזולת, אפילו שאינו מדבר את שפתך - היקום שומע, ומה ששידרת, זה מה שתקבל. בתרבויות אחרות קוראים לזה קרמה.

בקיצור, מאמינים בני מאמינים יקרים, שירים ברוח הזאת שרים אחרי שמסתיים מבצע חילוץ, שבו שמתם את נפשכם בכפכם והצלתם אדם מטביעה בבניאס או ממפולת בוץ בנפאל נגד כל הסיכויים. לא אחרי שיצאתם בשן ועין מאירוע שבו לא האמנתם בכלום.

הקדוש ברוך הוא לא מציל גברים פוגעניים מאימת הדין. זאת עבודה של עורכי הדין שלכם, שהפעם הצליחו להחזיר אתכם הביתה, כדי שתשתנו מהיסוד, וכדי שהאישה הבאה שתפגשו לא תיתקל בעדר בהמות שועט, אלא בנשמות שרואות בה מלכה שמחפשת קליק.

צופר

כשאני צופר באוטו, ואני צופר, אני יודע שאני לא בסדר. אני יודע שאני מייצר גל של אנרגיה שלילית, קצרת רוח, אנוכית, והגל הזה מתפשט בעולם. הוא מעצבן ומחליש את מי שצפרתי לו, הוא משבש ומבלבל ומכעיס.

הוא אומר לעולם - יש פה, בקופסה הזאת, איש שמסכים לייצר זבל־שמע בדמות צפירה חזקה כי הוא מרגיש שהעניינים לא מתנהלים בקצב שלו. הוא מרגיש שנהגים אחרים לא שמים אותו במרכז עולמם אלא דואגים לעצמם, הוא מוחה כללית על המצב.

כשאני צופר, אני מתבייש שאני לא שולט בעצמי יותר. כשאני צופר, אני אלים, קודם כל כלפי עצמי, וכלפי כל מי שבטווח שלי. לפעמים אני צופר לאיזה אוטו איטי, וכשאני עוקף אני רואה קשישה ששומרת על זכותה לנוע בעולם בקצב שלה. בלב שלי אני אומר, מי נותן לה לנהוג בגילה, ושוכח שבזאת אני חורץ את דיני לשלילת תנועה כשאהיה בגילה, ממש עוד רגע. 

אני מבקש מהמדינה להטיל מס על צפירות. מוכן להיות צופר הניסוי. אני מבקש שיותקן מונה צפירות מתחת למכסה המנוע שלי, שיספור את הצפירות ואת תזמונן. על כל צפירה מעבר לשתיים הכרחיות בשבוע, ייקחו ממני אוטומטית 50 שקלים. סכום מורגש.

כשזה יעלה לי 50 שקלים, אני חושב שאטרח לספור עד 10 לפני כל זימבור, וצפירה שבאה אחרי ספירת 10, כבר אין לה את הטעם של המתקפה המיידית, ועדיף לבטלה בכלל. כל חמש צפירות - קנס: נקודה במשרד הרישוי. זה יבוא, כמובן, עם אפליקציה, שסופרת ומתריעה ומנתחת. שיהיה כיף.

רק לפני שאני מטיל את המס־קנס הזה על עצמי, אני רוצה לשאול אם אנחנו, כעם, בכלל רוצים רחובות שקטים מצפירות, או שזה פס הקול הישראלי, ובלעדיו משהו יהיה חסר? האם אנחנו באמת יותר הודו ופחות מיאמי? האם יוגש בג״ץ בשם זכות הדיבור?

טוב, מישהו צופר לי בחוץ. חייב לצאת.