מריר ועצבני

מה המשותף לנהג שחזר להתעסק בסלולרי שלו שנייה אחרי שעלה על המדרכה ולחבר'ה מקפריסין? • ג'קי נזכר בבחורים של פעם

בשבוע שעבר נסעתי בדרך עירונית ראשית וראיתי דבר שאני נתקל בו יותר מדי פעמים. אחת המכוניות איבדה את זה פתאום. 

התנועה התנהלה באינטנסיביות עירונית של אחר הצהריים, כך שלא היה אפשר לפספס את הרכב שבלי שום סיבה ברורה ניתק קשר עם הנתיב והתחיל לשוט לכיוון המדרכה שמימין. הגלגלים הימניים טיפסו קצת על המדרכה. התרשמתי שדופן המכונית נתנה ליטוף די משמעותי לכמה עמודי בטיחות. עכשיו באה תנועה חדה ומבוהלת שמאלה. מישהו שם התעשת סוף־סוף, אבל השבירות האלה מסוכנות, וכל המכוניות תפסו קצת מרחק. 

הסקרנות דחפה אותי להתקרב. התקדמתי בזהירות וזרקתי מבט לחלון שלו. סתם כדי לזכור את הפרצוף ולהיזהר בעתיד. הוא לא נראה טיפש במיוחד. הוא נראה מבועת. שתי ידיו לפתו את ההגה כמו תלמיד בטסט. 

לכל הטורים של ג'קי לוי

אבל מה שאני רוצה לספר לכם זה שבערך חצי דקה לאחר מכן הוא שוב היה מימיני. אז שוב הצצתי. האידיוט כבר חזר להתעסק בסלולרי שלו. חצי דקה. זה מה שלקח לו לחזור לסורו. הרי הצליח לו הפעם, לא?

איור: נדב מצ'טה

חשבתי לי שזאת אחלה עקומת למידה. חשבתי שעם רמה כזאת של הפקת לקחים, אפילו לאהוד ברק יש סיכוי ריאלי. להבדיל, חשבתי גם על הבחורים שצילמו את הבחורה וחזרו מאיה נאפה עם כיפות לבנות וריקודים חסידיים, שהדבר הכי גרוע שקרה להם בסיפור הזה הוא ההפי אנד שאיכשהו הוציא אותם נקיים. לא אנסים. סתם לא הכי מוסריים. אבל בעיני עצמם אפילו קורבנות. יהודים נרדפים שהקב"ה בכבודו ובעצמו דאג לחלץ מציפורני מלכות הרשעה הקפריסאית. 

ומכיוון שזה מה שהם מספרים לעצמם, אפשר להיות בטוחים שאותם בני טובים ומאמינים בני מאמינים לא הולכים ללמוד שום דבר מהסיפור הזה לקראת המשך החיים המבאסים שלהם. שהם, כמה נורא, גם קצת החיים שלנו.

• • •

אם אני כבר במצב רוח עצבני, רציתי לספר לכם על עוד דבר שאני נתקל בו יותר מדי פעמים. כמו בכל חופשה, גם הפעם נסענו צפונה. לרוב, מה שקורה בגיחות האלה הוא שאנחנו לנים ביישוב כפרי ועושים את הקניות בעיר הסמוכה. כך אתה לפחות משתתף באופן סמלי בתיקון העוול ההיסטורי. הרי רק בישראל המציאו את השיטה שבה עיר השדה היא לא המרכז הכלכלי של היישובים החקלאיים שמקיפים אותה, אלא ספקית כוח העבודה הזול שלהם. חוץ מזה, אנחנו מתים על הביקורים האלה, שתמיד מזמנים פגישה עם אנשים נעימים ונחמדים. 

הפעם הגענו לבית שאן, שהיא מקום שאני אוהב במיוחד, כי עם השם שלי אני מרגיש שם כמו ראש העיר. חוץ מזה, לפני הרבה שנים התגוררתי ועבדתי שם חודשיים, שהם חוויה בלתי נשכחת עבורי. 

אז קפצנו למאפייה לקנות לחם פרנה טרי. לקחנו את הילד להסתפר אצל אילנה המקסימה. היינו צריכים גם משהו מבית המרקחת המקומי, והכל היה נחמד וזול באופן די בולט יחסית למחירים שאני מכיר מירושלים. 

ואז ניגשנו לסניף המקומי של רשת שופרסל כדי לקנות כמה מצרכים לשבת. שם, אבל זה כבר צפוי, כמעט כל פריט היה יקר יותר מאשר בעיר הבירה. 

העוף. היין. האורז. על הכל הופיעו מחירים שנראו לי גבוהים באופן חצוף, בהתחשב במחירי הקרקע והארנונה. גם אילו המחירים היו זהים לאלו שבתל אביב, בחיפה או בירושלים, זה לא היה הוגן. בית שאן זולה מהן באופן דרמטי. אבל מחירי המוצרים היו אפילו עוד יותר גבוהים! 

זאת חוויה שנתקלתי בה בעבר בחצור הגלילית, בקריית שמונה ובעוד מקומות, ועם כל הכבוד, אני לא מוכן לזרום איתה או לעבור עליה בשתיקה. אמרתי לאשתי שמעכשיו בכל פעם שיוצאים להצטייד, בבית שאן או בכל מקום אחר, נקנה הכל בחנויות קטנות. אינשאללה נעודד עסקים מקומיים. באופן חריג ביותר, אשתי הסכימה איתי. 

ולכם, קברניטים יקרים של רשת מרכולים עשירה ונכבדת, אין לי הרבה מה לומר. אני מניח שיש לכם טקסטים מגוהצים שדרכם אתם מדבררים את מה שאתם קוראים לו "עסקים", אבל עם כל הכבוד, אין לכם על מי לעשות את הרווחים שלכם?

• • •

אסיים בסיפור קטן שנזכרתי בו השבוע. לפני איזה 25 שנה סיימו שני חברים שלי את התואר האקדמי והחליטו לחגוג בנסיעה קטנה לחו"ל. זה היה זמן לא רב אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי, ונסיעה למקומות כגון בודפשט ופראג הבטיחה לא רק מחירים נמוכים, אלא גם הצצה לתהליך מרתק של שינוי תרבותי. 

בבודפשט, למשל, נפתחה מסורת של פסטיבל רוקנרול באחד האיים על הדנובה. דבר שלא התקבל על הדעת שנים ספורות לפני כן. אז הם החליטו שחייבים להגיע לפסטיבל הזה, ולכן, למרות שמרכז אירופה זה האבא של המסלולים הבורגניים, הם לקחו איתם אוהל ומזרנים ואלתוש.

הם סיפרו שהיה מטורף. הם הסתובבו בין אלפי צעירים הונגרים שעד אתמול היו צריכים להגיע לשוק השחור כדי לרכוש מוצרים מערביים כמו מסטיק או גרבונים, ועכשיו הסתובבו באיחור־מה עם בנדנות, ג'ינס קרוע וחולצות AC/DC ופליטווד מק. כולם רקדו על הדשא ולגמו דליים של בירה בעבור פרוטות. 

החברים שלי נהנו במיוחד מלהקת קאברים שעשתה את כל הלהיטים של ה־DOORS בהונגרית! ושנים לאחר מכן הם המשיכו להרוס לכולנו את הפזמונים המפורסמים, שנשמעים קצת מוזר בשפה ובמבטא שלא דומים לשום דבר. להקות מקומיות אחרות הזכירו להם באופן חשוד את משינה ואפילו את אוף שימחעס. 

ואז, אחרי חצות, כשהרמקולים החלו אט־אט להשתתק, בנו גם הם את האוהל שהביאו מהארץ. בדיוק כשפרסו את המזרנים, הגיעה אליהם סטודנטית מקומית, שיער ארוך, חמודה, תווים סלאביים, ואמרה באנגלית מקרטעת שהיא והחברות שלה לא נערכו נכון עם האוהלים ואין לה מקום לישון הלילה, ואם אפשר להצטופף, זה יהיה נחמד. ותודה וסליחה.

שני הישראלים היו בוגרי האוניברסיטה העברית. תיאטרון והיסטוריה. שניהם נח"לאים בעברם. אחד בוגר בני עקיבא, והשני איש הנוער העובד והלומד. שניהם סטרייטים עד העצם, ואחרי אי אלו בירות. על פי עדותם, היא ישנה באמצע. שניהם נדחקו לצדדים. כל הלילה פחדו לזוז, שמא היא תעלה בדעתה שמישהו זומם משהו. הם באמת חבר'ה טובים. 

בבוקר, תוך כדי קיפול, הם הביטו זה בזה רגע אחד, ונתקפו צחוק משוגע וחסר פשר שלא הצליחו להתאושש ממנו, ושחזר לתקוף אותם בכל פעם שחזרו על הסיפור הזה. היא קצת נעלבה מהצחוק שלהם. למעשה, עד היום כשמתפרסמת ידיעה על אירועים אנטישמיים בהונגריה, הם קופצים ואומרים, נו טוב, זאת בטח ההיא. אגי. או יודית. עדיין לא סלחה לנו. 

וזהו. 25 שנים חלפו. ואי אפשר לומר ששום דבר לא השתנה. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...