לא אשכח לעולם את הקידוש בשטחי הכינוס בנחל עוז. דקות לפני שהיינו אמורים לקבל את פקודת ההתקפה ולהיכנס לרצועה, הזכיר מישהו שמדובר ביום שישי, ופתח מיץ אשכוליות באחד מתאי הרק"ם (רכב קרבי משוריין).
כולם זוכרים את הקרב בשכונת שג'אעייה במוצאי שבת, 20 ביולי 2014, שבו נהרגו 13 חיילי גולני. מילותיו של מפקד החטיבה, רסאן עליאן, נצרבו בתודעת כולם – "היום מוצאי שבת, עם ישראל כולו מאחורינו". אך האמת היא שההתקפה תוכננה לערב שבת, כמה שעות לפני קידוש מיץ האשכוליות.
באותו יום שישי היינו דחוסים ב"נמר" – חיילי, אני וקימבה – כלבת עוקץ גיבורה, ממתינים לפקודה. האוויר עמד, האדרנלין דפק. תוך כדי דריכת כלי הנשק מלמלנו את "תפילת הדרך" למרומים, ממתינים לפקודה על מנת לפלוש לשכונה ולחסל את מנהרות האיבה.
לפתע, הודיע לי מפקד המחלקה כי עליי להוציא את החיילים מה"נמר" ושהמשימה נדחתה למוצאי שבת. כששאלתי לפשר הפקודה התמוהה, הוסבר לי כי בשכונה נותרו אזרחים, שמוחזקים בידי חמאס כבני ערובה. לכן, נאמר, לא ניתן לבצע ריכוך יעדים מיטבי בטרם ההתקפה.
לא צריך להיות סטודנט בבית הספר הצבאי האמריקני ווסט פוינט כדי לדעת שאלמנט ההפתעה הוא אחד מיסודות האסטרטגיה הצבאית. כאשר האויב רואה את ציר הכניסה ומקבל 24 שעות נוספות להתכונן לקרב, התוצאות יהיו הרסניות.
הכלבה קימבה // צילום: יהושע יוסף
בהפוגה הראשונה מהלחימה בשג'אעייה, הבנו שאיבדנו רבים מחברינו לגדוד. טובי לוחמינו נפצעו בקרב, נגמ"ש התופת העלה את לוחמי מסייעת גדוד 13 בסערה השמיימה, וחבריו של שון כרמלי מחיפה שמרו על גופתו במשך שעות בטרם יכלו לפנותו.
באותו הזמן, הגיע חבר ילדות ולוחם בגדוד ובפיו בשורת איוב – גם יובל היימן נפל. באותו הרגע נפלתי וידעתי שהעולם לא יראה בעיני כפי שהיה קודם.
ועם בשורת איוב סיפר לי שגם יובל נפל. באותו רגע נפלתי, וידעתי כי העולם לא יראה בעייני כפי שהיה קודם. יובל היה החבר הכי טוב שלי, שניים מאותו הכפר – היישוב אפרת בגוש עציון. כמעט אותה קומה הייתה לנו, אותו קיצוץ שיער, ויחד טיילנו ברחבי הארץ, למדנו תורה בישיבה, הדרכנו בתנועת הנוער וטיפסנו לפסגות הרילה בבלקן. לצבא, לעומת זאת, הלכנו בנפרד – הוא לצנחנים ואני לגולני. יובל נפל בקרב בין שדרות לניר עם, כשמחבלי החמאס מולו ויישובי ישראל מאחוריו.
ביום השנה למלחמה מכה בי התחושה שהיום הזה הוא מלכוד קלסטרופובי אודות מה שכבר לא יכול להיות.
דחיית ההתקפה על עזה של חטיבת גולני צריכה להוות פתח לדיון עמוק ורציני של החברה הישראלית. עלינו לשאול שאלות נוקבות אודות אתיקת הלחימה של צה"ל. אל לנו להגיע לדיון עם תשובות חותכות אלא מתוך שאלות גדולות. על החברה לעבור מעולם דיכוטומי - בו הבחירה היא בין הרג אזרחים רבים, או לחלופין, סיכון חיילינו ולעזאזל ההשלכות - לדיון המורכב, זה שמנסח מחדש אסטרטגיה צבאית למאבק המורכב של מדינת ישראל באויב מר ומציב את הדילמות הללו אל מול הקהילה הבין-לאומית. אסטרטגיה המעלה על נס את ערכינו וצו מצפוננו, אך שומרת במידת האפשר על ביטחון חיילנו.
יחד עם זאת, הטרגדיה יוצרת גם תחושה של התחדשות. הכאב יוצר מציאות חדשה של אהבת אדם ומולדת, ללא פשרות, אך גם מעודנת בספקות. אהבה זו, מחויבת לנופיה, לשפתה ועתידה, כמו גם לאיחוי קרעיה של הארץ הטובה.
הקרב בשג'עיה - צעד אחר צעד:
בשנה האחרונה התחלתי להתנדב בארגון "האמת שלי " שנוסד על ידי חיילי מילואים לאחר צוק איתן. אלו ביקשו להביא עדויות בפנים גלויות ולספר אודות חוויותיהם מהשרות הצבאי. את העדויות ניתן לאמת ומי שאומר אותם עומד מאחוריהן עם אחריות מלאה לתכנים שבהם. הסיפורים מהווים עדות למלחמה המורכבת של צה"ל ולניצול הציני של אזרחים בצד השני.
מתוך המחלוקות, מבקש הארגון לומר שמטרה פוליטית לא יכולה להתקדש באמצעיים של פגיעה בחיילי צה"ל. מי שרוצה לצאת מהשטחים - זכותו, מי שרוצה להתנחל לעד - שיבושם לו, אך שני הצדדים לא יכולים לדרוש שהדבר ייעשה על גב החיילים. בפרלמנטים בעולם שבהם ביקרתי כנציג הארגון, ומול קהילות וארגונים, חשתי שאני נושא את שמם של חברי - אלו שנפלו בקרב נוראי מול אויב אכזר תוך שהם שומרים על אמות מוסר. סיפרתי גם את אירועי יום השישי ההוא, זה שלא ישמע בקולם של ארגונים המתיימרים לשבור שתיקה, מה שהופך בפועל את שתיקתם לצבועה, כואבת ומסוכנת.
מתן דנסקר
ביום השנה למבצע, אני חושב על חבריי הטובים והצעירים, שקפאו בזיכרונותיי והם עוד ילדים. אני נזכר באותו קידוש של יום שישי - השעה שבה על פי המסורת היהודית נבראו העולמות, ושאצלי תישאר לעד כשעתה האחרונה של התמימות הקדושה, המסמלת אצלי יותר מכל את החורבן הנורא. אולי, ביום השנה, רק לכמה שעות, נהיה עם אחד. כמו פעם, כמו לפני חמש שנים, בקידוש על מיץ אשכוליות בשטחי הכינוס.
סמ''ר (במיל') מתן דנסקר הוא חבר בארגון חיילי המילואים "האמת שלי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו