נדמה שכולם טסים. כולם, כולל ההורים המבוגרים של המתנחל הכי כבד שראיתם בחדשות, הקופאית במימדיון, עם בעלה והאחים שלו, המשפחה החרדית מהדירה למטה, על ילדיה הרבים, האיש שמסדר את המלפפונים בפירמידה בסופר, עם אשתו ועם עוד זוג חברים מהחלבי, והמחנכת של הבת. הטיסות הפכו זולות יותר מאשר המונית לנתב"ג, תודה לשמיים הפתוחים, איפה הימים שסינון שיחות בנייד היה סמל סטטוס, ולטוס לחו"ל היום זה כמו ציפורניים בנויות: סטנדרט.
נדמה שכולם בטרמינלים. כולם מהלכים בתוך חלל על־זמן עם מזוודות מתגלגלות שאותן ארזו לבד (סוחרי סמים ומחבלים לא נופלים בשאלה הזאת), צועדים בשדות שַיִש ארוכים שבהם, כמו בבתי חולים, לא ברור אם בחוץ יום או לילה, לא משנה איזו תאורה בוקעת מחלונות הענק. כולם מגלגלים מילים עם ריח של דיוטי, צ'ק אין, אובר־ווייט, שדה, כבודה, מגיעים לגייט ועושים בורדינג. פותחים את העיניים, נכונים לזינוק מול המזוודות המגיחות אל המסוע מתוך חור מסתורי, ממש כמו לידה. לכולם קר מדי בטיסה, כולם שותים מיץ עגבניות בטיסה, וכולם אוהבים מאוד לחזור הביתה.
מעטים מטים אוזן לסרטון שמסביר מה עושים בשעת חירום. להיות נעולים בתוך קופסת מתכת בגובה 15 אלף קילומטר זה אכן רעיון שראוי להדחיק. אם נקשיב לסרטונים, נלמד מהם מסר יפה. תדאגו קודם כל לעצמכם, מבקשים בחברות התעופה, ואחר כך למי שיושב לידכם, גם אם הוא ילד או אדם שזקוק לעזרה. והנמשל: תדאגי קודם כל לעצמך אחותי, אחר כך לילדים. אם לא תהיי על הרגליים, כל הבית יתמוטט. מסכת חמצן בהתרסקות או שנת צהריים ביולי - המסירוּת לילדייך היא ראשית כל להכין להם אמא.
• • •
מספרים לנו, שומרי הכשרות, שאין ביקור אמיתי בחו"ל בלי מסע גסטרונומי. שאין להכיר תרבות בלי להעביר בתוכה את החֵךְ. אני לא יודעת אם זה נכון. כנראה לעולם לא אדע: פיצה קפואה שחוממה במיקרוגל במסעדה כשרה אינה "תרבות אוכל מקומית". אני כן יודעת שהדרך הטובה להכיר סביבה חדשה ולהתחבר אל אורחותיה היא להיכנס אל הבתים. לשהות כאורחת תחת קורת גג אחת עם יושבי המקום. כניסה אל הבית עוקפת את המצגות לתיירים, את הגלובליזציה השטוחה. כניסה אל הבית מציעה את הדופק.
לכל הטורים של אמילי עמרוסי
המטבח הענק בבית בדרום צ'ילה, עם תנור הבישול המוסק עצים, והתבלינים הזרים, ובעלת הבית שמגישה לי את הכף שלה, שאבחש את האורז בסיר שלי, ואני נחרדת, ושופכת מילים כדי להסביר במקום שאין בו יהודים, אלרגיה, אי אפשר, הכף שלך אסורה לי; ערימות הקופונים לרשתות השיווק שנגזרו מהעיתונים בדירה הקטנה בברוקלין, על שולחן נמוך מול טלוויזיה שפתוחה על תוכנית בידור ורכילות, והמקרר גדוש בצנצנות של ויטמינים וגלידות; שקי צמר הכבשים סביב המיטה הקשה שעליה פרוש שטיח, בבית במדבר המונגולי; קירות הבוץ והבירה בגיגית, שמעלה אדי תסיסה רוחשים, בכפר האתיופי הקטן; מרק הגספאצ'ו הקר, בפריז, אחרי שחרית של שבת, טקס לגימה של רסק אבטיח, גמבה ופלפל חריף; קירות המסדרון מחופי הפורצלן באנטוורפן; שלוש שכבות של וילון מקלחת בעיירה בקרטרה אוסטרל. עוד ועוד בתים אני מעלה בחכת הדרכון שלי, חלונות לתוך חיים של אישה סרבית גדולת גוף, שבנה היחיד נהרג במלחמה; ורוכבת הרודיאו הארגנטינאית, שבעלה נסע אל המאהבת שלו; והזוג הבוהמייני בלוס אנג'לס, ששותה בורבון לפני הקידוש; ופאולו, דוחף עצים מבוקעים אל האח בבית העץ האיטלקי, שבנה עם אבא שלו, מתקין את הרעפים לפני השלג.
רק פלישה אל מעבר לסיפי הזרים תבחין בעוני הסיני, במדינה שעל הנייר היא אתיאיסטית־קומוניסטית, ובתוך הבתים מגישים מנחה לאליל. בחיבור לאדמה באפריקה, כשחליבת הפרה הביתית היא הדבר הראשון שעושים בבוקר. בטקסי הסעודות או השתייה המשפחתיים באירלנד ובכרתים. בברזים הפתוחים־תמיד בתוך הבתים הלא מטויחים בארמניה.
מדינות זכורות לי בזכות הבתים. ריחותיהם באפי. מה יש לאנשים בצלחת, גם אם אני לא טועמת, ומה מרצד מולם על המרקע, ואיך נראים השירותים, ומה הם עושים כשהם מתכנסים. שום מסעדה מכוכבת לא תדמה את חוויית חו"ל הכוללת לינה בבית זר. ככה אתה אוהב מקום: דרך הכנסת האורחים שלו, גם אם היא בתשלום. דרך הסלונים והמקלחות והמטבחים של יושביו.
• • •
ואם אפשר להמשיך בקו הזה גם לתוך השסעים הישראליים, זה יהיה נכון. כי הדרך הכי טובה להכיר "אתיופים" היא לבקר בבתים של חברים "אתיופים". והדרך הכי יפה להבין את חייהם של גברים שנמשכים לגברים היא להגיע לבית של זוג כזה, שמגדל ילדים למשל. והדבר הנכון לעשותו כדי להכריע לגבי אופיים וטענותיהם של המתנחלים הוא לקפוץ לקפה ועוגה בבית המתנחל שחולק איתך חלל עבודה. וכדי להכיר את הערבים, ויוצאי רוסיה, ודור שני לשואה, ומרוקאים, וחרדים, וחרדים מודרניים, וקיבוצניקים, ודרוזים, ותימנים, ולסביות, ועולים מצרפת, וימניים ושמאלנים - הבנתם את הרעיון. הרי יש לנו חו"ל מרתק פה במרחק בניין או שכונה מהדלת.
המשפט "בוא תעשה אצלנו שבת", שנשמע בדרך כלל מפי מתנחלים ודתיים, דורש התגייסות. הסלון צריך להיות מסודר, וצריך לחשוב מה להגיש, ושהילדים יגדלו קצת, כי אחרת הם שופכים את התירוש, ולמי יש כוח בסוף שבוע עבודה לחוץ לארח את זאת מהכספים. ובכל זאת, הדתיים והמתנחלים מגויסים לפתוח את הבתים שלהם. הם נכונים למטרה הזאת כי יש להם תודעת שליחות.
אם עשירית מחוסמי הכבישים שנלחמים על זכויותיהם ונגד אפלייתם היו מזמינים אליהם הביתה חמישה חברים שלא מכירים אותם מספיק.
אם עשירית מבין המפגינים יוצאי אתיופיה או הלהט"בים או מעמד הביניים או הערבים היו פותחים את הסלון, ומושיבים בו את החבר מהקורס, את השכן, את החברה מהלימודים, את ההיא מהכספים - אפשר לדמיין שהם כבר לא היו "הם". הארכיטיפים היו נושרים. הכי קל לארכטפ כשמעולם לא ישבתם אצלם בבית, כי הבית הוא תרכיב כל מה שאנחנו. ראיתי את זה כשביקרו אצלי בבית בהתנחלות חברים שמאלנים. השאלה כמה סוכר בקפה טובה ממאה הפגנות. רק בבית מתקלף הסטיקר ורואים אדם. תזמינו, יבואו.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו