מה זה משנה מי מתקשה יותר להכיל את מי? הדתיים את ההומואים או ההומואים את הדתיים? למי אכפת מי מנפק התבטאויות אומללות יותר על חשבון המחנה האחר? דבר אחד בטוח: רחמנות על הלהט"בים הדתיים. שני המגזרים שהם מזדהים איתם הגיעו לשלב הפיצוץ הבלתי נמנע (אך המיותר לחלוטין).
כל אחד מהמגזרים האלה רואה בזולתו איום משמעותי על עצם קיומו, ולכן זה לא הזמן ולא המקום למילים רכות כמו "רגישות" או "הכלה". יאללה, מכות.
פה ושם מתחשק לשאול למה כולם מתפלאים כל כך? איך זה שהציבור הליברלי עדיין לא הבין שרוב הרבנים האורתודוקסים לא מסוגלים להניף את דגל צבעי הקשת או לשיר את המנוני הגאווה. הם לא מסוגלים, לעת עתה או בכלל, ולכן זה לא הוגן לצפות מהם לכך.
למה הדבר דומה? לקטע של ספורטאים לא יהודים עם שירת "התקווה". הנושא הזה עולה מפעם לפעם, בעיקר סביב נבחרת הכדורגל שלנו, ותמיד יש מישהו שרואה לנכון לדרוש מביברס נאתכו או מטאלב טוואטחה לעשות עם השפתיים ולשיר בקול את מילותיו של הרץ אימבר.
אבל אז קמים אנחנו, אנשי המחנה הליברלי, ואומרים "תעזבו אתכם, ותעזבו אותם בשקט". הם לא שרים את "כל עוד בלבב" והם גם לא הולכים לשיר אותו בעתיד הנראה לעין. למה? מכל מיני סיבות. את זה הם פשוט לא שרים.
לכל הטורים של ג'קי לוי
ולא שאין טיעונים יפים מאוד גם לצד השני. הרי איך אפשר בכלל לא לשיר את שיר תקוותו של העם המדוכא עלי אדמות? איך אפשר לייצג את המדינה הזאת, ולא לחשוב שגם אם התקווה אינו השיר היפה ביותר, אז הוא לפחות האופטימי ביותר שנכתב אי פעם?
ואיך אפשר בכלל לא להזדהות עם הרגע שבו היהודים הנרדפים, הנרצחים וחסרי הזכויות זוכים סוף־סוף להגשים חלום, להקים נבחרת ולחטוף הפסדים רבי שערים מקבוצות דרג ג' ביבשת?
אלה באמת טיעונים חזקים, אבל העובדה היא שערבים, למשל, לא תופסים את זה כך. גם לא צ'רקסי כמו ביברס נאתכו. זה אולי מבאס, אבל למדנו שאפשר לקבל את זה.
רוב מוחלט של הציבור מכבד את האפשרות שלא רק שחקן מחליף, אלא גם קפטן נבחרת כמו נאתכו, יעמוד ויכבד בשתיקה, אבל לא יעשה עם השפתיים כמו שכולם עושים.
אז למה הליברל לא מכבד את המגזר שמתקשה לזרום עם המהפכה הלהט"בית, על דגליה והמנוניה? זה נכון שעד לא מזמן הומואים נרדפו באכזריות. הם דוכאו ונשללו, וכל מי שיש בו מעט רגישות אנושית אמור לקום על רגליו ולהריע לתקופה הנוכחית שמאפשרת להם לחיות ולצעוד ולהיות מי שהם.
והרי זה בדיוק מה שאמרנו על היהודים ועל "התקווה", ויש כאלה שבכל זאת לא מצטרפים אפילו בפזמון. אז למה אי אפשר פשוט להתווכח? לחלוק על דעתך - גם אם אתה קפטן, או רב או שר - אבל לכבד את זכותך לבטא אותה, כמו שאנחנו אוהבים כל כך להגיד?
• • •
כחובש כיפה שיש לו די הרבה ידידים וידידות מהקהילה הלהט"בית, אני נבוך ונכלם מהקטטה המבישה הזאת. רוב ההתבטאויות הדתיות בנושא עדיף היה שלא ייאמרו. רוב המקרים שבהם מישהו מנופף בתורה כדי להעליב את ההומואים, מסתיימים בדרך כלל בעלבונה של תורה.
מבעד לאמירות החד־ממדיות האלה נשקפת תפיסת עולם שלא יכולה להתמודד עם מורכבויות, עם הזמן המשתנה ועם אינספור ההפתעות שהנפש, התרבות האנושית והקב"ה מצליחים לייצר.
זה מביך, כי עם החילוניות, למשל, רוב האישים הדתיים למדו להסתדר. התורה שלנו לא מכירה חילונים. החילוניות המערבית כמו שאנחנו מכירים אותה היא תופעה די מודרנית, והיא לא מוזכרת במקרא.
בתורה ובהלכה יש מחללי שבת. אין חילונים. יש אוכלי נבלות וזוללי טריפות. ההנחה היא שהם מפרקים את היסודות שעליהם הכל בנוי.
אי אפשר לסמוך על מחלל שבת. אי אפשר להאמין למילה של אוכל נבלות. כולם חשודים כמי שיהיו מוכנים לבגוד בעם ולמכור את החברים הכי טובים שלהם, והעונשים הקבועים להם הם איומים ונוראים. אבל אני לא מכיר כמעט דתי אחד בן ימינו שמאמין לרגע שאת המשפט "מחלליה מות יומת" אפשר לתרגם, חס וחלילה, למילים "מוות לחילונים".
למרות שזה מה שחילונים עושים. הם לא רק נמנעים מלשים כיפה ולהצביע לדגל התורה. הם ממש נוסעים בשבת. ואוכלים כל מיני וכל מיני. ובכל זאת, גם הרבנים הכי שמרנים יגידו לכם שהם מכבדים ואוהבים את החילוני. הם לא מתירים חילול שבת, אבל הם לא נכנסים לו לצלחת ולא לחדר המיטות ואפילו לא מציעים לו לעבור שום טיפולי המרה (אם כי הם מקווים, ומי ייתן, ובעזרת ה' וכו').
למה? כי התורה אולי לא הכירה חילונים. אבל אנחנו כן.
זאת התשובה על רגל אחת. ואידך זיל גמור.
• • •
כאן אני רוצה לומר משהו, ואומר אותו בעדינות: שום פסוק בתורה לא מדבר על הומואים. התורה לא מכירה גייז. היא מכירה משכב זכר. התורה מכירה מצב שבו גבר אחד מבצע בגבר אחר "משכבי אישה". מספיק לעיין בנוסח הפסוק הזה, כדי לראות שהוא תופס את המצב הזה כמו השפלה, ולהבין שלא על זה אנחנו מדברים היום.
מספיק להכיר הומו אחד בן ימינו כדי להבין שתורתנו הקדושה לא הכירה הומואים. להט"ביות כמו שאנחנו מכירים אותה היום היא תופעה מודרנית. חדשה עוד יותר מהחילוניות.
אפשר היה לצפות לפחות מחלק מנציגי הציבור הדתי להתייחס להומו בכבוד ובמורכבות שלמדנו לפתח כלפי החילוני. לא להתיר את האסור, אבל גם לא להיכנס לו לפרטיות ול־ד' אמותיו. לא לצמצם אותו לפעולות אסורות ולעונשים עתיקים. פשוט מכיוון שאנחנו כן מכירים אותם.
האם יכול להיות שחלק ממנהיגי הציבור הדתי פשוט לא מכירים הומואים? ואולי כאן הבעיה?
אגב, התורה לא הכירה עוד דברים. עגבנייה, למשל. תקשורת אלקטרונית, למשל. וכן, גם העגבנייה וגם הרדיו זכו לקבלת פנים די קשה מצידם של אנשי דת, שאמרו עליהם שזה לא כשר ולא יכול להיות כשר. שהם סכנה לנורמליות, ובאופן כללי יביאו לחורבן גמור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו