לא מזמן הגעתי לפגישת עבודה באיזה קפה של מלון ששמו מתחרז עם אבוקדו. הפגישה, כצפוי, לא היתה משהו. היא לא שינתה את חיי, לא הרחיבה את אופקיי ולא גרמה לפקיד הבנק שלי להביט בי באור אחר.
אבל כבר בדרך החוצה, עוד לפני שמכונת התשלום עיכלה את כרטיס החניה וגזרה את דיני, קפצץ משהו מתוך הסמארטפוש ושאל אותי בלי יותר מדי גינוני נימוס "מה דעתך על מלון כך וכך?" (המתחרז עם פרי סובטרופי כלשהו וכו', רק שעכשיו המכשיר הוסיף עליו כהנה וכהנה תארים כגון ריזורט, ספא, וכמובן פרימיום).
האמת, אין לי ממש דעה על המלון. ככה ככה, אם אתם ממש מתעקשים. מצד שני, כולה קפה, כן? אי אפשר לומר שהשתמשתי או השתכשכתי בשלל מעלותיו, שירותיו ופרימיומיו של המוסד הנערץ, אבל, רגע, מי שואל?
מכיוון שאני לא רק מתהדר בכותרת "בא בטוב", אלא גם גדלתי בבית שהעניק וחינך והקפיד, יש לי מין נטייה לענות בנימוס על שאלות, גם כשאני לא סגור עליהן. כלומר, לא אני הוא האיש שימהר לקפוץ עם תגובות כמו "מה עסק אביך מה אני חושב/ כמה אני משלם/ איך אני מגדיר את עצמי".
שואלים, אני עונה. אבל באמת שלא היה לי זמן. היתה החניה שצריך לכסות ורכב שצריך למצוא, והרוכסן של התיק נתקע לי באיזה טישו, ופתאום קפץ אותו סמארטפון עם קושיה חדשה: מה דעתך על חניון ארביבים?
לא יודע. מעולם קודם לכן לא העמקתי שיחה על חניונים. ומה כבר אפשר להגיד? תכלס, אני די לא בררני בחניונים. זה נחמד שיש את הנוריות האלה באדום־ירוק, למרות שהכי מבאס לגלות בסוף שהירוק דולק גם איפה שעומדת מכונית. ושיהיה קרוב, ולא יקר רצח, ורצוי בלי הריחות האלה שגורמים לך לתהות לגבי בריאותם של המשתינים.
אבל איזו שאלה זאת, מה דעתך על חניון ארביבים? ולאן הדיאלוג הזה מוביל? וממתי הטלפון התחיל ליזום שיחות? האם ג'פטו לא הרגיש משהו דומה ברגע שבול העץ שבידיו התחיל לפטפט?
חוץ מזה השאלות האלה הזכירו לי פתאום משהו משעשע. בטיול אחרי השחרור הגענו פעם לאיזה בית הארחה חביב בקטמנדו ובחדר לידנו שכן תייר צעיר מבנגלדש, שקראנו לו וואטה יוטין אבאו. האיש סבל מלקות דיבור קלה. הוא לא שינשן. הוא השפריץ את האותיות השורקות באופן שהפך כל שימוש באות S לגל ממטרים פזורים.
הוא סיפר שמטרת החופשה שלו היא בעיקר לשפר את האנגלית, ולכן הוא מחפש בעיקר תיירים (הוא לא ידע ששלושתנו בוגרי ישיבה) ושמח להוציא להם את הנשמה בשאלות טרחניות ומרטיבות שתמיד פתחו בשאלה "וואטה יוטין אבאו?"
ביום השלישי אכן הבנו שהנודניק בסך הכל שואל מה אנחנו חושבים על הא ועל דא, וכל מה שנשאר היה לקוות שהפעם הוא לא ישאל על "מנצ'סטר סיטי" או על "ברוס ספרינגסטין". שאלות שכבר אילצו אותנו להחליף חולצה.
• • •
ככל שחלפו הימים הסמארטפון הרשה לעצמו יותר ויותר. המנוול התעניין וידע בדיוק איפה הייתי, לאן נכנסתי או סתם הצצתי מהחלון. הוא לא היסס לשאול בטון ישיר ותובעני מה דעתי על בית קפה שרק חלפנו מולו, ומה אני חושב על בית החייל, מרכז יהדות מונסטיר, הסנדוויצ'ייה של אברום, בית ההספדים הספרדי, והתא השני משמאל בשירותים הציבוריים של מחנה יהודה.
משאלה לשאלה זה נעשה פחות ופחות נעים. היה ברור שהוא בכלל לא מנסה ליצור קשר, אלא רק להפגין עליונות. כמו האנשים האלה שמברכים אותך ליום הולדתך, לא כי הם שמחים שנולדת, אלא רק כדי להבהיר לך כמה הם שולטים בחומר. המכשיר בסך הכל מודיע חגיגית שהמלחמה נגמרה. ניצחו אראלים את המצוקים, הביסה הטכנולוגיה את האנושות.
ועל הפרטיות בכלל אין מה לדבר. אז החזקנו כמה שנים והתעקשנו לא לעבור לדרכון ביומטרי. ענינו "לא" עצבני על כל תיבה שנפתחה במסך ושאלה אם אפשר לקבל מיקום ופרטים ועוד ליטרת בשר.
ניסינו לרוקן את הים בכפית. אז ניסינו. והכי גרוע, פתאום הבנתי כמה טיפש הייתי כשנופפתי בטכנופוביה האיומה שלי, כאילו מדובר בנקודת חן רומנטית. לא, לא, לא. השיר "אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי", שאתה מזמזם כמו תפילה וכמו המנון, הוא סכנת נפשות.
בג'ונגל הדיגיטלי, ניאנדרתלים עתיקים כמוני, שמשאירים לילדים שלהם לפתור כל בעיה שהריסטארט לא פתר, הם תחתית שרשרת המזון. הרי ברור שהמכשיר שואל אותי מה דעתי על הרמזור בטבנקין רק מכיוון שהורדתי עדכון שלא הייתי אמור להוריד. אז מגיע לי.
מתחשק לי לשאול אותו בחזרה: ומה דעתך על אידיוטים שמתבוננים בסמארטפוש מבעד למשקפי קריאה וכותבים ווטסאפים באצבע אחת?
• • •
אז מה הלאה? כבר הבנו שהמכשירים המתקדמים שהגיעו לחיינו כמו הבטחה אינסופית לעצמאות הם למעשה סוג של אזיקים אלקטרוניים. עכשיו מתברר שהם גם סוג של קלפטע אלקטרונית. אבל מה השלב הבא? האם נחכה עד שהסמארטפון ייקח צעד אחד הלאה ויתחיל לשאול בגלוי: מה דעתך על הרכב החדש של השכנים? מה חשבת על פשטידת המנגולד המעפנה של דודה ציפורה? והאם אתה מאמין שההודעה האחרונה של אשתך יכולה להיחשב כהתנצלות?
או שאט־אט, כל אחד בקצב שלו, יתחיל לברר מה זה אומר בדיוק לחזור אחורה בזמן ולעבור לטלפון טיפש, דל אפליקציות, אבל אחד כזה שיודע את מקומו, ובעיקר מבין מי עובד אצל מי. וואטה יוטין אבאו דאט?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו