בזמן האחרון אני אוהב לכתוב. אולי שמתם לב בפייסבוק. אני כותב כי אני מרגיש צורך אמיתי להתבטא, אבל לא כדי לשכנע. אני לא מאמין שניתן לשכנע. אני כותב למי שחושב כמוני ומוצא באופן שאני מסדר את המילים הדהוד למחשבותיו. אני אוהב לארגן מחשבות באופן קצר וממוקד, כמו שהמחשבה שלי פועלת, תוצר של הפרעת הקשב שלי.
כשהגיעה הצעה מ"ישראל היום" להתחיל לכתוב כאן את מחשבותיי, הבנותיי, אהבותיי, פחדיי, תודותיי וכל השאר, שמחתי מאוד. אז מהיום אני כאן, בעמוד האחרון, משתף אתכם במה שקורה בראש שלי. מבקש כבר עכשיו לקחת כל מה שאני אומר בעירבון מוגבל. זה רק אני. אני לא מדען גרעין ולא מנתח מערכות או מוח, אני רק איש שיש לו מחשבות, חלקן אמת וחלקן טעות מרה.
מי שמחפש אותי, ימצא תמיד, בקלות. יש אנשים שעובדים כל היום בלחפש אנשים. היום אמרת ככה, אתמול אמרת ככה. עובדים בגוגל בלי להרוויח שקל. אז נקדים תרופה לסתירה - אני משנה את דעתי פעם בכמה שנים, מחובר יותר ללב ופחות לשכל.
פוליטיקה? אני לא רץ לשום מקום, לא מנסה לתפוס שום עמדה. לא עכשיו ולא אחר כך. רק מדווח על עולמי המחשבתי המשוחרר, יש שאומרים משוחרר מדי. אשמח לארח אתכם בחללי תודעתי בקריאת השבת שלכם, לשעשע אתכם, לאתגר אתכם, וחלילה, לא לפגוע לכם בקדושת היום בדברי רכילות ודרמה מלאכותית.
בקיצור, תבלו.
• • •
הישראלים
אז "ישראל - היום" זה מה שהלכתי לבדוק בשנה האחרונה. כלומר, מה קורה בישראל היום? עשיתי גוגל למילה "הישראלי ה...", וראיתי שהתוצאה הראשונה בחיפוש היתה הישראלי המכוער. מקום שני היה הישראלי היפה - יובל סמו ב"ארץ נהדרת". לא כזה יפה.
אז הלכתי לעשות סדרה חדשה על הישראלי - היפה הוא או מכוער? קוראים לסדרה "מה אתם הייתם עושים", אתם מכירים אותה, עשה אותה פעם חיים הכט. מציבים מצלמות נסתרות במקום ציבורי, ואז מביימים סיטואציה מאתגרת ורואים מי ברחוב או בבית הקפה הוא בנאדם, ומי שומר את אנושיותו רק לעצמו.
חצי שנה התחבאתי מאחורי פחים, במחסנים, בגרוטאות, איפה לא, וראיתי מה קורה כאשר מצבים קשים מוצבים מול הישראלי. את המצבים יצרה שותפתי המבריקה טל הררי. בתום חצי שנה יש לי חדשות בשבילכם: אנחנו עם מדהים, חיים בתוכנו צדיקים נסתרים, והם באים בכל הצורות, המגדרים, הגילאים, העדות ורמות ההשכלה.
אחרי כל יום צילום הייתי בא הביתה מלא שבח והודיה שאני חלק מהעם הזה, העם המושמץ הזה, העם הזה שסרטוני טיסות השוקולד למיניהם עושים לו עוול נוראי. כי כששמנו, למשל, שני ילדים על ספסל בלילה, והם כאילו התכוננו לשנת לילה על הספסל, עוברי אורח נהדרים עצרו את מהלך חייהם כדי לעזור. וכאשר נשים ראו מלצרית שמוטרדת מינית על ידי בעל העסק, הן הסתערו עליו כלביאות ועזרו מכל הלב לאחות בצרה.
היו גם כאלה שלא עשו כלום, אבל אני לא שופט אותם, איני יודע מה עבר להם בראש. בכלל, אי שיפוט זה העניין המרכזי בעונה הזאת. ראיתי שאם אני מדבר עם אנשים שלא עשו את הדבר הנכון ולא ממהר לתקוף אותם, יוצא מהם כאב עתיק, או פחד משתק, או סיפור מרתק שדרש מהם לא להתערב.
גיליתי שכמעט בכל האנשים יש לב חם, לפעמים מוכן לפעולה, לפעמים חושש מפעולה. מצאתי רק מעטים שאפשר לקרוא להם "רעים" או אדישים. ראיתי שאף שמסכסכים אותנו אלו באלה, ולמרות השיח המחריד ברשתות, ולמרות ההנהגה האיומה שלנו, עם ישראל (יהודים וערבים) הוא עם של פסגת הטבלה העולמית בנתינה ובקשב לזולת. חבל שלא מְמַפים גם את זה, ולא רק הישגים לימודיים.
(איור: שירה קורח)
בלונים
כמה טוב שנקצרו השדות בעוטף גיהינום לפני שהתחילה עונת ההפרחה. אמנם גם שֶלֶף נשרף, אבל פגיעתו מתונה, והנזק לא נורא. כמה טוב שהועבר משלוח הליום לרצועה בעיצומם של ימי מתקפות הבלונים, להראות לנו איזו חולשה משתקת תקפה את כל שדרת קבלת ההחלטות, ולכוון אותנו לא להצביע בשום אופן עבור אותה טיפשות שחתמה על כתב המשלוח.
התרופה שמצאנו לטיפול בבעיה עובדת, ללא ספק. נשרף שדה - מקטינים את תחום הדיג. הם מבטיחים להפסיק - מגדילים בחזרה. יש דיבור חזק אצל חבריי דגי הבורי, שיש אצלם דג אחד שתפקידו להאזין לחדשות ולדווח. פרצה שריפה - אפשר להתקרב לחוף. ניתנה הבטחת שקר חמאסית כלשהי - חייבים לחזור למרחק 15 מייל מהחוף, שם המים עמוקים והכרישים רעבים.
זר בלונים הוא עניין גדול וצבעוני. ניתן להבחין בו בקלות מהאוויר. במקום להגדיל ולהקטין את מרחב הדיג, ולהכניס את אוכלי הדגים ברצועה לאי ביטחון תזונתי, חייבים להתחיל לחסל כנופיות הפרחת בלונים כבר בשלב הניפוח. שתיים־שלוש כנופיות יאכלו טיל אוויר־יומולדת לפרצוף, ויהיה שקט. זה הכל.
ומי ייתן ויבוא יום והאנשים בעלי המחשבה הבריאה והטובה שחיים שם יקבלו זכות דיבור, והשפעה, ומשא ומתן, ועוד ניסע לבקר בחוף ימה של עזה, ונאכל דגים שנדוגו במעמקי ים (אני אוכל טופו עזתי חריף), וביחד ננשום קצת הליום ונעשה קולות מצחיקים.
חופשה
הנה חזרו רעייתי ובנותיי מחופשה משפחתית. נסעו בלעדיי לעשרה ימים, עם המשפחה של אשתי. בשנה שעברה אני נסעתי עם הילדות ללא זוגתי, שהיתה בעיצומם של מבחנים מפרכים בלימודים. השנה אני לא יכולתי לנסוע בגלל ענייני עבודה למיניהם.
מפה לשם, מתברר שגם בשנה שעברה וגם השנה, כל הצדדים נהנו יותר מאשר אם היינו נוסעים כולנו יחד. מה? האם הכותב ורעייתו לא סובלים זה את זו? אולי יתגרשו וזהו?
חלילה וחס, ואפילו ההפך המוחלט. מאוד נהנים להיות יחד, גם בחו"ל וגם בכל מקום, אבל נסיעה לחו"ל עם ילדים היא אירוע רב־מתח, שכל אחד מעדיף לנהל כדרכו, וכאשר שתי דרכים נפגשות בדיוטי פרי, הרבה מתחים נוצרים, ובמהלך הנסיעה כל אחד מושך לכיוון שלו, לזמנים שלו, לבילויים שלו, לדרך ניהול הילדים שלו, והרבה זוגיות אין שם.
כשמחלקים את חופשות הקיץ, שנה אני ושנה היא, מרוויחים הרבה. קודם כל, לכל אחד יש הזדמנות להתחבר לבד לילדים, להיות המשפיע היחיד לשבוע וקצת. זה נותן רמות של היכרות, שנמנעות בשוטף, וכל העוצמות ההוריות שמתחבאות ביומיום ומעוקרות על ידי בני הזוג שבות למיטבן.
הילדים מתים על שלטון יחיד. גם אנחנו. בן הזוג שנשאר בבית מקבל הזדמנות לגלות מחדש מי הוא, לעסוק בְתחביב שבדרך כלל נדחק הצידה, לפגוש אנשים מהדרגה השנייה של הקרבה, אלה שבשגרה אין בשבילם דקה, וגם להיות פשוט לבד. טיפה מלחיץ בהתחלה, אבל ממכר אחרי שלושה ימים של סדר מופתי בבית, ניקיון, שקט וקניות במאה שקל לכל השבוע, במכולת.
גם בכסף זה טוב. הורה אחד ושני ילדים יכולים להסתפק בחדר מלון אחד ולא שניים, יש כרטיס טיסה אחד פחות, הוצאה מופחתת על מסעדות, קניות מצומצמות, אין יציאות ערב יקרות להצגות ושאר מופעים של עובדי כוכבים ומזלות.
ומה עם הזוגיות? כשנגמר החופש, ככה לקראת החגים, מארגנים סבתא לסופשבוע ארוך, ונוסעים רק שנינו. לציפורי או לבוקרשט, זה לא ממש משנה. שם, בלי הילדים על המוח, אפשר להיזכר מי היינו כשהחלטנו שאנחנו רוצים להיכנס לכל העסק הזה של משפחה.
נסו את זה בבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו