אלפיים שנה, דרך אחת

לאהרון הורביץ, שמיומן כבר שנים רבות בהנחלת עברה של ירושלים לציבור הרחב, היתה לאחרונה תובנה מעניינת על השינוי הדרמטי שעוברים בשנים האחרונות היחסים בין הממסד הארכיאולוגי לבין הטקסט המקראי. 

הורביץ, ראש מגלי"ם, המכון הגבוה ללימודי ירושלים, ציין כי "בעבר, הארכיאולוגיה ראתה את עצמה כמעין עוזרת בית. היא הסתפקה בניקוי האבק מעל השרידים הקדומים שמתוארים בתנ"ך, והציגה אותם לראווה בפני העולם". אלא שעם השנים, "היא הפכה ממשרתת לבת בית שוות זכויות. לעיתים", הוא מזהה, "היא אף תובעת לעצמה את הבכורה על הסיפור ההיסטורי תוך עימות עם הגישה המסורתית". 

הסיפור על הרחוב ההרודיאני בעיר דוד - דרך עולי הרגל שהובילה לבית המקדש לפני כ־2,000 שנה - ממחיש זאת היטב. התקשורת אמנם התרכזה השבוע בבכירים האמריקנים, שגריר ארה"ב בישראל דוד פרידמן ושליח הבית הלבן למזה"ת ג'ייסון גרינבלאט - שהשתתפו בטקס חנוכת חלקים נוספים של הרחוב ההרודיאני - אבל הדרמה האמיתית שנחשפת בשנים האחרונות ביקום המקביל לנו, במעמקי האדמה, היא בראש ובראשונה דרמה ארכיאולוגית.

כבר חמש שנים חופרים ארכיאולוגים ישראלים מתחת לפני הקרקע ובתי שכונת סילואן את הרחוב ההרודיאני, הנמשך לאורך כ־700 מטרים, מבריכת השילוח שבמרכז סילואן עד למרגלות הפינה הדרומית של הכותל המערבי. עד כה נחשפו כ־350 מטרים מהדרך, שרוחבה כשמונה מטרים. רק בעוד חמש שנים תושלם חשיפת הדרך כולה. 

אלא שכבר עתה ברור כי הכינוי שדבק בדרך - הרחוב ההרודיאני - הוא מוטעה. הורדוס לא צעד כאן, וככל הנראה גם לא נטל חלק בבנייתו. הממצא הארכיאולוגי מלמד שהדרך נבנתה בשנים 31-30 לספירה, בעוד הורדוס נפטר בשנת 4 לספירה. 

"הרחוב", מעריך הארכיאולוג מורן חג'בי, "נבנה אחרי ימיו של הורדוס בחסות הנציבים הרומים של ירושלים, ככל הנראה בימיו של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, המוכר גם כמי שמסר את ישו לצליבה". חג'בי, יחד עם עמיתיו ארי לוי, נחשון זנטון וד"ר ג'ו עוזיאל, חופרים את "דרך עולי הרגל" בגבעה המזרחית של ירושלים, שעליה שכנה עיר דוד המקראית - בירתו של דוד המלך, ושבה התרכזו גם מוסדות המנהל של ממלכת יהודה בזמן הבית הראשון.

 

"שרידי גרעינים מפוחמים"

הממצא של הארכיאולוגים בעניין גילה של דרך עולי הרגל לא מפתיע ואף מעט צפוי. הוא מצטרף לשורה של מקורות היסטוריים ותגליות ארכיאולוגיות מהשנים האחרונות, שעליהם הצביעו לאחרונה הארכיאולוגים רוני רייך ויובל ברוך. המקורות והתגליות הללו מלמדים כי בניית המתחם המפואר של הר הבית, על כתליו העצומים, הסתיימה בימי אגריפס השני, נינו של הורדוס. משמע: בשנות ה־50 של המאה הראשונה לספירה, 70 שנה אחרי שהורדוס החל בבנייה, וכ־45 שנה לאחר מותו.

ההוכחה המובהקת ביותר לכך התגלתה על ידי הארכיאולוגים אלי שוקרון ורוני רייך, שחפרו מקווה טהרה שמולא בעפר וכוסה בלוחות אבן גדולים, למרגלות הכותל המערבי, לא הרחק מהפינה הדרומית שלו. על גבי מקווה זה נבנה חלק קטן של הכותל המערבי, ובכלל זה קשת רובינזון. 

כשרייך ושוקרון פתחו את המקווה האטום, הם מצאו בו מטבעות מתקופת הנציב הרומי גראטוס, שחי כ־15 שנה אחרי פטירת הורדוס (גראטוס נודע בכך שב־11 שנות נציבותו, הדיח ארבעה כהנים גדולים). המטבעות הללו, שנמצאו בבסיס הכותל המערבי, מוטטו סופית את התיאוריה הרווחת שהורדוס הוא האחראי הבלעדי או העיקרי לבניית כותלי הר הבית, ובכלל זה חלקים מהכותל המערבי. עכשיו מתברר שגם הרחוב ההרודיאני - דרך עולי הרגל - הוא מאוחר יותר. 

לא רק כאן מתערבת הארכיאולוגיה כדי להזים או לאמת טקסטים ומוסכמות היסטוריות. רשות העתיקות דיווחה כבר לפני שנים אחדות על "שרידי גרעינים מפוחמים" ו"ממצא בוטני עשיר" שנמצאו מתחת לשכבת החורבן העבה בדרך עולי הרגל, שנחשפת לאורך השנים האחרונות. לכל מי שבקיא רק מעט בפרק ההיסטורי הזה של ירושלים, ובסיפורי החורבן והמרד, הממצא הזה "מדליק נורה". הארכיאולוג מורן חג'בי מספר שהממצא הבוטני העשיר נמצא לאורך מקטע של כ־15 מטרים, "כשהוא שרוף ומפוחם, חלקו בתוך קנקנים ולצידו מטבעות מארבע שנות המרד נגד הרומאים". 

מי שרף את המזון הזה?

חג'בי: "איננו יודעים. בשלב זה הנושא נמצא בבדיקה על ידי עמיתיי, הארכיאולוג נחשון זנטון ופרופ' אודי וייס, שהוא ארכיאובוטנאי מאוניברסיטת בר־אילן. מעבר לכך לא אוכל להרחיב".

זו אכן תעלומה מסקרנת, שיש לה כנראה רק שני פתרונות אפשריים: או שהממצא הבוטני העשיר, בעיקר גרעיני חיטה, הם תוצר של החורבן הרומאי, או שהמזון השרוף הוא חלק מהתמונה שהתיאורים ההיסטוריים מעבירים לנו, על אודות שריפת מאגרי המזון בעיר על ידי הקנאים בתקופת המרד, וחלק ממלחמת האחים הקשה שהתחוללה אז בירושלים.

מעט רקע היסטורי: במהלך "המרד הגדול" נגד השלטון הרומאי, שבמהלכו חרב בית המקדש השני בשנת 70, התפלגו המורדים לשלושה מחנות יריבים. זו היתה מלחמת כל בכל - עניים מול עשירים, ומתונים מול מורדים.

במהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, הוצתו באופן מכוון מחסני התבואה ושאר צורכי המחיה שנאגרו לקראת המצור הצפוי. התלמוד, במסכת גיטין, מספר כי במחסנים שנשרפו היו חיטים ושעורים, שמן ועצים, ויין ומלח שהספיקו ל־21 שנה ("הוה להו למיזן עשרים וחד שתא").

מדוע שרפו הקנאים המורדים שנלחמו זה בזה את מחסני התבואה? גם על השאלה הזו אין תשובה אחת. ייתכן שהתפתח ריב למי שייכים המאגרים, אבל גם ייתכן שהדבר נבע מרצון של קבוצה קנאית אחת לכפות רעב והתגייסות למרד גם על המתונים בירושלים, ולגייסם למאבק ברומאים. 

לפחות שני מקורות היסטוריים מתעדים את ההרס העצמי הזה. הראשון הוא יוספוס פלביוס ב"מלחמות היהודים". פלביוס מתאר כיצד נהג יוחנן בשמעון ובאנשיו ולהפך: "...בכל אשר פנה בעיר שילח אש בבתים שנאגרו בהם תבואה וצרכי מחיה אחרים; ומשנסוג (יוחנן) בא שמעון ועשה כדבר הזה אף הוא. כאילו בכוונה השחיתו (הללו) לטובת הרומאים את אשר הכינה העיר כדי לעמוד במצור (התוצאה היתה) שבמו ידיהם כרתו את גידי אונם שלהם..." (מלחמות היהודים, ה', 26-21).

המקור השני הוא ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, שחי במאה הראשונה. גם הוא מתאר את מלחמת האחים, ומספר כי "...בינם לבין עצמם נזקקו הללו למעשי מלחמה, מעל והצתה ותבואה לרוב הועלתה באש". 

האם קנקני החיטה שנתגלו בדרך עולי הרגל הם עדות למלחמת האחים שהתרחשה שנים אחדות לפני חורבן בית המקדש, או שהם מעשה הרומאים עצמם, במהלך דיכוי המרד? ימים ומחקר יגידו.

 

למשש את הרגעים האחרונים

והנה מוסכמה נוספת שהחפירה שרשות העתיקות מבצעת בדרך עולי הרגל (במימון עמותת אלע"ד) מערערת: על פי כתבי יוסף בן־מתתיהו, תושבי גבעת עיר דוד המוכרת גם כ"עיר התחתונה" היו דלי אמצעים. הממצאים החדשים מעידים שהאוכלוסייה שהתגוררה באזור בתקופה זו היתה דווקא אמידה. הארכיאולוגים ג'ו עוזיאל, ארי לוי, נחשון זנטון ומורן חג'בי מספרים ש"הרחוב המרשים" שנחשף "והמבנים שנחשפו לאורכו מעידים על כך שהאוכלוסייה שחיה שם היתה דווקא עשירה". בין מפולות החורבן נחשפו חפצי יוקרה לא מעטים, וביניהם שברי שולחנות אבן מעוטרים: אחד מהם עם עיטורים מגולפים בשוליו ואחד נוסף עגול, עשוי אבן ביטומן, שבמרכזו אבנים צבעוניות. לצד אלה התגלו גם תכשיטים וכלי חרס ובקבוקונים ששימשו לאגירת בשמים או שמנים.

רחוב העשירים הזה, שפעם חשבו שבקרבתו גרה דלת העם, ייפתח בקרוב לציבור הרחב. בעוד כחמש שנים, כשתושלם חשיפת הרחוב לכל אורכו, יהיה אפשר להלך בנתיב שבו צעדו עולי הרגל שהגיעו לבית המקדש שבירושלים ב"שלושת הרגלים": פסח, שבועות וסוכות. הללו טבלו בבריכת השילוח שבדרום עיר דוד, וצעדו במעלה הרחוב המדורג עד למרגלות הר הבית. רק כמחצית מהדרך, 350 מטרים, כאמור נחשפו עד כה. 250 מטרים מהם מרוצפים בלוחות אבן גדולים, כפי שהיה מקובל בבנייה מונומנטלית ברחבי האימפריה הרומית, אך במאה המטרים הנוספים נתגלו תשתיות של דרך בלבד. חג'בי מעריך שהחלק החסר נשדד, או שבנייתו לא הושלמה.

 

 נחשון זנטון עם אבן בליסטרה // צילום: שי הלוי/רשות העתיקות

 

לאורך השנים נמצאו לאורך תוואי הדרך מטבעות, סירי אוכל, כלי חרס ואבן שלמים, כלי זכוכית נדירים, וגם פודיום מפואר ששימש לפעילות ציבורית. התגלו גם ראשי חיצים ואבני בליסטרה. בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה, היה אפשר לגעת ברגעיה האחרונים של העיר, קודם שחרבה, שלא באמצעות תיאור היסטורי כתוב, וכמעט לחוש את הקרב האחרון בין הכוחות הרומאיים למורדים היהודים שהתבצרו ב"עיר התחתונה" ובתעלותיה, הקרב שבסופו חרבה ירושלים.

רשות העתיקות אינה הראשונה שחופרת כאן. הארכיאולוגים ג'ונס בליס וארצ'יבלד קמפבל דיקי חפרו כאן ראשונים בשנים 1894-1897. הם שילמו "בקשיש" לחקלאים המקומיים, ירדו בפירים אל מתחת לפני הקרקע ושם כרו מנהרות לכל הכיוונים. כך תועדו כבר אז חלקים קטנים של דרך עולי הרגל. 

גם ההרפתקן הבריטי מונטגיו פארקר חפר כאן, ולהבדיל - גם הארכיאולוגית הבריטית המוערכת קתלין קניון, בתקופת השלטון הירדני בירושלים. קניון חשפה קטע מדרך עולי הרגל ואף תיעדה בצילומים את אבני השפה של הדרך, אבל כשהארכיאולוגים של רשות העתיקות הגיעו בימים אלה לאותה הנקודה, אבני השפה מהצילומים של קניון כבר לא היו שם. הם נשדדו.

עשרות שנים אחרי קניון, חשפו הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון עוד חלקים מהדרך, וכן את מנהרת הניקוז ההרודיאנית שמתחתיה. המנהרה חשפה ממצאים מרתקים מתקופת הבית השני: חרב של איש חיל המצב הרומי בתוך נדן מעור; שרטוט על גבי חרס של מנורת המקדש שצייר אלמוני בן התקופה, שקרוב לוודאי חזה במנורה במו עיניו; וגם פעמון זהב נדיר שבקצהו לולאה. הפעמון נתפר על בגד שלבש איש רם מעלה בירושלים, לא מן הנמנע שאפילו הכהן הגדול בכבודו ובעצמו.

 

"הקולוסאום שלנו"

דרך עולי הרגל, או הרחוב ההרודיאני, כפי שרבים מכנים אותה עדיין, היתה בשימוש כ־40 שנה בלבד. על פי הממצא הארכיאולוגי היא נבנתה סביב שנת 30 לספירה וחרבה בשנת 70, עם חורבן בית המקדש השני. כמעט 2,000 שנה היא שכנה מתחת לשכבות של אפר והריסות, עד שבאו הארכיאולוגים ואנשי עיר דוד וחשפו אותה מחדש. 

חלקים קטנים מהדרך אותרו כבר על ידי פרופ' בנימין מזר, כשהם מבוקעים ושקועים, למרגלות חלקו הדרומי של הכותל המערבי. עליה היו מונחות אבני החומה המערבית של הר הבית, שהרומאים ניתצו והשליכו ממרומי הכותל על דרך עולי הרגל. קטעים נוספים מהדרך נחשפו גם במנהרת הכותל, סמוך לשער וורן, ואף בקצה הצפוני של מנהרת הכותל, שם נתגלו שני עמודים שהוצבו על אותו רחוב.

יובל ברוך, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות, אומר שהמפעל הנוכחי של רשות העתיקות הוא המשך טבעי של החפירות הארכיאולוגיות הקודמות באתר, שאותן החלו בסוף המאה ה־19 חוקרים אירופאים ואמריקנים. ברוך מזכיר כי הם אלה שקבעו לראשונה שעל גבי הגבעה המזרחית של ירושלים שכנה עיר דוד המקראית, ומאז הממצאים אינם חדלים מלבסס קביעה זו. 

מנכ"ל רשות העתיקות ישראל חסון מציין כי פרויקט הרחוב המדורג הוא חלק מתוכנית שלם לחשיפה ולפיתוח של ירושלים הקדומה, שאושרה על ידי הממשלה לפני כשנתיים. מטרות התוכנית, כפי שהוגדרו אז, מלמדות הרבה גם על הצפוי בהמשך באזור: "להגדיל את מספר המבקרים בכלל אתרי ירושלים הקדומה לכדי לפחות 3 מיליון בשנה", וכן "ליצור קשרים פיזיים ישירים בין חלקה הדרומי של העיר הקדומה עם החלקים שבתוך החומות, תוך מעבר בינות לשכבות הארכיאולוגיות השונות". 

המשמעות של הניסוח ברורה: יצירת תוואי שיאפשר לציבור לעלות מבריכת השילוח, בדרך עולי הרגל שמתחת לפני הקרקע, ובהמשך אולי גם מתחת לרחבת התפילה של הכותל המערבי, ולהגיע אל מנהרות הכותל שמצפון לרחבה זו.

מי שאינו מסתיר את קורת רוחו הוא דוד בארי, מנכ"ל עיר דוד וחתן פרס ישראל. בארי מדגיש ש"דרך עולי הרגל חיברה בימי בית שני רבבות בני אדם שהגיעו מכל רחבי הארץ והעולם בדרכם אל המקדש", וכי "היא צפויה", להערכתו, "לחבר שוב בעתיד הקרוב מיליוני מבקרים ותיירים שיצעדו על אותן אבנים ממש. "לפני 2,000 שנה", אומר בארי, "הרומאים חשבו שהם הביאו את הקץ לחיים היהודיים בארץ ישראל ובירושלים. היום חזרנו לאותו המקום בדיוק, כעם חופשי בארצו ובבירתו". 

ביום ראשון האחרון, כששני מקטעי החפירה הדרומיים של דרך עולי הרגל חוברו בטקס עתיר אח"מים, העיר אחד המכובדים כי "לרומא יש את הקולוסאום, למצרים יש את הפירמידות ולירושלים יש עתה את דרך עולי הרגל שהמונים הלכו בה בעבר, והמונים ילכו לאורכה בעתיד". זו אמנם אמירה מעט יומרנית, אבל גם לא מאוד רחוקה מן המציאות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו