הרחובות ממריאים אל מוזיאון תל אביב, אל התערוכה "דוד אבידן: נביא מדיה". לאלה התוהים: אבידן במוזיאון?! אכן כן, שהרי לבד מהיותו משורר דור המדינה היה אבידן (1995-1934) אמן רב־תחומי שנגע כמעט בכל שדות היצירה האמנותית.
הגם שבעבור אבידן לא ניתן לערוק מן השירה, הרי הוא עצמו סירב לקבל עליו את הגדרת המשורר גרידא. במוזיאון אנו נחשפים לאבידן רב־הפנים, שהוא מפעל פעיל של יצירה. התערוכה עצמה נעשית למלאכת השעתוק האבידני, כך שמבחינה זו היא דיוקן של אבידן.
אף הייצור הטקסטואלי שלו כשלעצמו היה רבגוני: בצד העיסוק בכתיבת שירים כתב אבידן ספרי ילדים, תסריטים, מחזות ומאמרים ועסק בתרגום. התערוכה מתמקדת באמנות ויזואלית ווקאלית שלו מסוף שנות ה־60 ועד אמצע שנות ה־80 של המאה ה־20.
אבידן כאמן השתמש בסוגים שונים של רישום, שרבוט, צילום, אסמבלאז' (הֶצְרֵף בעברית); יצירותיו חוצות מגוון אמצעי מדיה: רדיו, טלוויזיה, קולנוע; הוא היה חדשן טכנולוגי ויצר בסיוע טכנולוגיות שונות: מכונת כתיבה, טייפ סלילים, דיקטפון (מכשיר הקלטה), תוכנת מחשב, מכונת שכפול, דפוס ועוד.
אבידן היה אמן רב־תחומי גם בשל העובדה כי ברבות מעבודותיו לא הסתפק בטכניקה אחת להעברת המסר, אלא יצר בטכניקות מעורבות ושאף לאופני ייצוג רבים וסימולטניים. כך, למשל, הוא כתב שירה הנעה בין שירה לתיאוריה; הוא כתב שירים על גבי צלולואיד; עיבד שקפים וחומרי נייר לכדי קולאז'ים (תַּקְרִינִים קרא להם); שילב בין אמנות חזותית ואודיטורית (שמיעתית) מתוך זיקה מתמדת לשירה; ועסק בבירור היחסים בין סאונד־אובייקט־טקסט; מקצב־תנועה-תחושה; אדם־מכונה.
התערוכה מציעה קריאה אחרת של אבידן. האוצר, אורי דרומר, אמן רב־תחומי בעצמו, מסביר כי יש להתבונן באמנות של אבידן על כל המלאות שבה. אבידן כפרויקט לווייני משוטט קולט ופולט, בעזרת מכשירים שהם מעין "הארכה" של איברי גופו. דרומר מעניק משקל להקלטות הקוליות שערך אבידן כחלק ממסורות מוזיקליות המתעסקות בהקלטות ומתפישה של "מוזיקה קונקרטית", שאינה בנויה על כלי נגינה אקוסטיים או אלקטרוניים אלא על הקלטות מכניות, מבנים קוליים של שפה, האזנה אינטואיטיבית לסביבה.
באופן דומה יש להתבונן על יצירתו הוויזואלית. אבידן מתעניין בהפיכת השמע לנראה, כך למשל בגוף עבודות שאותן הוא מכנה "אנרגיה משורבטת". הוא חוקר את היחס לשפה, למילה, לאות, לקו. בה בעת הוא מצוי כל העת בהיקסמות מן הדימוי, עובר ליצירת תקרינים, ולאחר מכן לעשיית סרטי קולנוע. כך מתגלה אבידן ככור של אנרגיה יצרנית מתמדת, כאמן המבקש תדיר להרחיב את גבולותיו.
לבד מתחומי האמנות והעיסוק באסתטי גילה אבידן עניין נמשך בפסיכולוגיה, טכנולוגיה, מדע בדיוני, חלל ועתידנות, קראטה, אסטרולוגיה, היפנוזה, פסיכדליה ומסעות אל.אס.די. עבודתו מתחקה אחר "קולו הפנימי", תרתי משמע, אחר אותם תהליכים פנימיים, רב־קוליים, חמקמקים, בלתי מרוסנים. הוא עסוק בנושאים פסיכואנליטיים, בשפה, בגוף, ביצרים ובדחפים, בתת־מודע. עושר נושאי זה בא לביטויו בהתרחשויות השונות בחלל.
דמותו הפרובוקטיבית מקבלת הדגש בסרטיו, המוקרנים בקצה התצוגה, סרטים שאותם כתב, ביים, הפיק, ערך וליווה בקטעי מוזיקה וקול. הקולנוע של אבידן הוא ניסיוני לא רק משום שהוא חתרני, אלא כי הוא ניסיון לחמוק ממחסומי המילה, מַאֲמָץ לְהַפֵּךְ את השירי לחזותי. רבים משיריו הולחנו, ובתערוכה שולבו במיוחד מופעי מוזיקה חיה של יוצרים שונים העושים שימוש בחומרי גלם מארכיון ההקלטות של אבידן.
קיומו "הסכיזופרני" של אבידן בולט בתערוכה: העיסוק התמידי בְּדבר המתקיים מעבר לגבולו (פריצת גבולות השפה, הזמן, הז'אנר, התודעה) מול ההתמודדות המייאשת עם מגבלות האדם והחיים; הפער בין שפע הדמיון לעומת המִדְבּר של המימוש; המגע בתרבות הגבוהה והפופולרית; הבדידות והגרועה ממנה הבדידות בשניים; התשוקה לאל־מוות מול הגופניות המתכלה; חיים בהעזה אך אחרית מבזה; כל זאת עושה אבידן בהומור עז ובזעם של נביא אחרון. יפה אפוא השם שניתן לתערוכה - "אבידן - נביא מדיה". משוררים רבים ראו עצמם כמתנבאים אך הפרויקט הנבואי של אבידן הוא רומן ייחודי עם העתיד, פולחני, יש שיאמרו כמעט חזוני.
ללא שיפוט לערכיהם האמנותיים של תוצריו ולכוחם המשולב, הרי איכותם בניצוץ, ברטט שבהם. אבידן אקספרימנטלי, נועז. בחלל מורגשת כל העת אותה "תשוקה חזקה לזרום כנהר יחידי". מרחביו היצירתיים והמדומיינים בהתחדשות מתמדת, בגירוי נמשך, ומכאן מוצף המבקר בהערת החושים והארת הנפש.
התערוכה מעניקה לאבידן, ולוּ לרגע, את אותו "נצח" שאליו כה נכסף. אין ספק כי הוא עצמו היה אוהב את התערוכה. "והיה עכשיו אבידן דוד בעיניים פקוחות לרווחה גוזר על עצמו שכחה ונזכר בעצמו מחדש".
דוד אבידן: נביא מדיה
אוצר: אורי דרומר; מוזיאון תל אביב לאמנות
