לכל תקופה יש את הברק שלה

יוסי שריד המנוח הוא זה שהוציא את הפתווה של השמאל נגד בנימין נתניהו. הפתווה הזאת תקפה גם לגבי חלקים מהימין. זה לא קרה אחרי רצח רבין, כפי שמקובל לחשוב. שריד התמחה בזיהוי מטרות והכוונת הפרשנים המובילים, שתופסים עד היום את העמדות הבכירות. ביולי 1988 במאמר ב"הארץ" הוא השתמש לראשונה בביטוי שהפך מאז לשגור לגבי נתניהו, "אדם מסוכן". כמו תוכים מחזרו אויביו של נתניהו את מטבע הלשון הזאת ויצרו בדרכים שונות את הפתולוגיה של החברה הישראלית שנקראת "ביביפוביה". אני זוכר את אמנון ליפקין־שחק, יום לאחר שפשט את מדי הרמטכ"ל, מתייצב בבית סוקולוב ומכריז כי "ביבי מסוכן למדינת ישראל".

"אני אעקוב אחריך, בנימין נתניהו, בסקרנות ובעיקר בחרדה, כדי לראות אם באמת תוכל להוליך שולל במשך כל הזמן שיידרש לך כדי להגיע לפסגה", כתב שריד לפני 31 שנים בנימה של איום. המאמר הוקדש למעשה להתנפלות של שריד על נתניהו משום שהשווה בין יאסר ערפאת להיטלר. זו השוואה אסורה. שהרי רק מנהיגי הימין בישראל ראויים להשוואה עם היטלר.

שריד ידע למה "ביבי מסוכן". ואהוד ברק ויאיר גולן אישרו בהכרזותיהם הקיצוניות השבוע, כי נתניהו באמת מסוכן. משום שהוא היה אפקטיבי במהפכה האיטית שהצליח להוביל בשנותיו כראש ממשלה וכשר אוצר.

נתניהו חיסל את האתוס הסוציאליסטי והפך את כלכלת ישראל למתקדמת. הוא השמיד את תורת העקירה וה"שטחים תמורת שלום", והראה שיש אלטרנטיבה טובה יותר. והפרק האחרון ברפורמה שלו - האתוס הרפובליקני הלאומי שמתבטא בחוק הלאום, כשלצידו שוויון אזרחי. כל זה בלתי נסבל בעיני ברק, שהפגין במסיבת העיתונאים מנהיגות נמרצת והרבה יותר מעוררת השראה מזו שמציעים גנץ והרמטכ"לים שלו.

מבחינת נתניהו, כניסתם של ברק ויאיר גולן לזירה היא בדיוק מה שהליכוד היה צריך. גנץ בנפטלין, ציבור בוחרי הימין בעלפון חושים; עכשיו האתגר ברור. ברק לא חידש בדבריו, אלא חזר על המוטיבים הכסחניים שלו בשלוש השנים האחרונות. הוא השתמש בביטויים צבאיים ובאמירות ברוטליות: "אחיי לנשק", "צו 8". "את המשטר הזה יש להפיל", אמר והוסיף: "אסור לך להמשיך לאחוז בהגה השלטון", "אני מבקש להזהיר אותך".

הקיצוניות הזו, יחד עם קריאתו בזמנו של ברק אחר, אהרן, לשופטים לשבות, מלמדות על העוצמות המניעות את המהלך המשפטי. בדבריו של יאיר גולן אפשר היה להבחין במצב רוח נרגן של הפיכה צבאית. "מנהיגות קלוקלת", הוא הגדיר את ראש הממשלה. ו"לא נסבל בעיניי שאני ושכמותי נחשבים לבוגדים".

לפי השקפת ברק, נתניהו "יוביל למלחמת אזרחים נוסח בוסניה" (ה"וושינגטון פוסט", ספטמבר 2016). בדצמבר 2017 הוא זעק מעל דפי ה"ניו יורק טיימס": "אנחנו חייבים להציל את ישראל מידי ממשלתה". אין תקדים לכך שראש ממשלה עושה דה־לגיטימציה כזאת למדינת ישראל בחוץ לארץ. למי שתוהה מה מטרתו המדינית-ביטחונית: "הוויכוח הוא על ההתנחלויות המבודדות בגדה המערבית המכילות כ־100 אלף מתנחלים", כתב במאמרו ב"טיימס". זה היקף הפינוי והעקירה המתוכננים.

המלחמה בריכוזיות

המכרז התפור של ליאת בן ארי מעיד כי פסקת ההתגברות לא תיעלם, אלא תככב בכנסת הבאה

ועדת ההיתרים החליטה לאסור על ראש הממשלה לקבל מימון מידידים לצורכי הגנתו המשפטית. באחת מישיבות ועדת הכנסת שדנה בנושא נאמר כי אין עוררין על כך שתרומה למימון הגנת ראש הממשלה היא מתנה. השאלה הפשוטה היא, מה זה משנה בכלל מה מקור הכסף כאשר מדובר במימון הליך משפטי? הרי הכסף נועד לאפשר הגנה משפטית שתמצה את הדין ותביא לעשיית צדק.

דומה שעמדת ועדת ההיתרים יכולה להוות הוכחה משפטית כי המערכת מוטה בצורה מוסדית נגד נתניהו. מאחר שפרשני וכתבי המשפט והפלילים בתקשורת הזרם המרכזי מתפקדים על ה"פיי־רול" של הפרקליטות ו/או המשטרה, ברגע שרואים לאן הרוח נושבת שם אפשר לחזות גם את תוצאות ההליך. את זאת היה אפשר לראות בריצה המבוהלת של אותם פרשנים לארון מלחי ההרחה בעקבות פסק הדין בעניינה של שרה נתניהו, שהיכה בהלם את הפרקליטות.

אבל הגילוי של השבוע הוא המכרז התפור של ליאת בן ארי. בין שיקבל אחריות ובין שלא, השילוב של אמיר אוחנה כשר משפטים ופרופ' הרשקוביץ כנציב שירות המדינה מראה על יעילות מסוימת. מינויה של ליאת בן ארי למשנה לפרקליט המדינה נתקע. מעניין הניסוח בכלי תקשורת מרכזיים: הוקפא המכרז שבו היתה צפויה ליאת בן ארי להתמנות לתפקיד בכיר. "מכרז" ו"היתה צפויה להתמנות". הפרשנים המשפטיים כמובן לא מרגישים בסתירה.

לא מדובר בסתירה אלא בעבירה על החוק. מישהו טרפד את ההליך הרגיל של חבר מביא חבר. שר משפטים וראש ממשלה באים והולכים, והפרקליטות, היועץ המשפטי וועדת ההיתרים לעולם עומדים.

את החלטת ועדת ההיתרים נגד נתניהו אפשר להקביל להחלטתו של הנשיא טראמפ להטיל סנקציות שיפגעו אישית בשליט איראן חמינאי. אלא שפה לא מעורבת מעצמת אויב.

אחדים מבכירי הליכוד מאמינים בשכנוע רב, שדרושים שני מהלכים לתיקון מערכת המשפט: אחד, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה על ידי הפיכת פרקליט המדינה לתפקיד בנוסח התובע הכללי. היועץ המשפטי עצמו ימלא את התפקיד של ייעוץ משפטי במובן הפשוט והמילולי של שם התפקיד. "לא ייתכן שבבוקר הוא יישב עם הממשלה, עם ראש הממשלה, ויהיה שותף להחלטות שונות בנושאי מדינה; ובערב, הוא יעסוק בשאלה אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה", אומרים בליכוד.

הנושא הזה כבר היה בעבר על סדר היום של יעקב נאמן כשהיה שר המשפטים. לפי שיטת ניגוד העניינים בפרשנות מערכת המשפט הישראלית, עמדת המערכת בנושא "צפויה": אם נקלע את ראש הממשלה לאזור הדמדומים של כן כתב אישום/לא כתב אישום, הוא יהיה מנוע מליזום מהלכים כאלה.

"אין ריכוז כזה של כוח בעולם המערבי כמו שזה אצל היועץ המשפטי בישראל", אומרים בצמרת הליכוד. "זה תהליך זוחל מאז ימי שמגר בתפקיד בשנות ה־70. היום הוא שולט בכל המשפטנים במערכת הממשלתית. וזו מוטת שליטה מטורפת". מי שראה את מכתבי היועצים המשפטיים "הנוגעים בדבר" אחרי ההחלטה על הקמת היישוב על שם טראמפ ברמת הגולן, מבין שזו צפדינה סרטנית מיוחדת שחונקת כל יכולת ביצוע.

המהלך השני הוא אותה פסקת התגברות. מדברים על עסקה דו־צדדית: כדי להחזיר לתוקפו חוק שנפסל בבג"ץ יהיו דרושים 65 ח"כים. מנגד, בג"ץ, כדי לפסול חוק, יזדקק לרוב של שני שלישים לפחות של הרכב השופטים. אם שואלים בליכוד מה סדר היום של סיבוב הבחירות השני - זה סדר היום.

אין דין ואין דיין

הסדרה החדשה על משפחת דיין מעידה בעיקר על הנרקיסיזם של הטלוויזיה הישראלית

משה דיין הוא דמות מרתקת, ללא ספק דמות מפתח במכלול התרבותי־חברתי־פוליטי של המדינה ב־30 שנותיה הראשונות. אבל השאלה היא מה יכולת הקיבול של הצופה. שוב דוחסים לגרון צרכני הטלוויזיה סדרה שבמרכזה עומד דיין. והפעם, "דיין: המשפחה הראשונה". התחושה שעולה הפעם מהצפייה דוחה למדי. זה לא קרה לי בעבר בהקשר המשה־דייני. אבל כשבכל חצי שנה או בכל שנה ממחזרים את אותם חומרים בסרט או בסדרה חדשה, העניין הופך לסוציולוגי גרידא.

בסדרה מנוכסת דמותו של המצביא שתום העין ל"כוחותינו" // צילום: "במחנה"/ארכיון צה"ל במשהב"ט

בסדרה המשודרת ב־yes, בבימויה של ענת גורן, לא תגלו תובנה היסטורית. העניין היחיד הוא כיצד רואים יוצרי הסדרה את בני משפחת דיין, ובייחוד את משה: איך היהירות והשחצנות, הנרקיסיזם ותשוקת המוות בתקופת הזוהר של האליטה הדיינית המשרתת, התחלפו בנוסטלגיה טלוויזיונית זחוחה, נרקיסיסטית לא פחות.

הדמות היחידה בגלקסיה הדיינית שמעניקה מבט ישיר, שפוי, שממנו אפשר ללמוד משהו על המהות החלוצית הלוחמת של פעם - היא זו של עוזי דיין. בנו של זוריק דיין, שהיה בן 100 ימים בלבד כשזוריק, אחיו של משה, נהרג בקרב ליד רמת יוחנן.

בסדרה מנוכסת דמותו של המצביא שתום העין ל"כוחותינו"; לאותם אלה שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא שהם בזים לבוחרי הליכוד חסרי הנורמות, כפי שהגדיר זאת שבתי שביט. האליטה ההיא של פעם היא היום לא יותר מגופה של צפרדע מנותחת במעבדה; כמו אז, כאשר בני דיין זכו לצילומי שער ב"פארי־מאץ'" וב"לייף" מגזין, ויעל דיין קיבלה ביקורות נפלאות ב"ניו יורק טיימס", הפרובינציאליות נשארה אותה פרובינציאליות.

יוצרי הסדרה יתפלאו אולי לשמוע שבזמן אמת, הזוהר הדייני, כפי שהוא מוצג, לא היה נוכח בחייהם של רבים מאוד בארץ, שנשאו בנטל המאבק והכאב בנשיכת שפתיים. דיין עצמו הבין זאת. אבל בני שבטו חשבו שהם כבר אנשי העולם הגדול וצריך לחבר את הילידים הנלחמים על חייהם להתנגדות למלחמת וייטנאם ושריפת חזיות. יעל ואסי דיין ראו זאת מקרוב. אז כמובן שגם אזרחי ישראל חייבים להיות סניף של ניו יורק ופריז.

בדומה לסדרה על גולדה, וכמו בסרטים אחרים העוסקים בשנות ה־50 עד שנות ה־70, המספר הגדול מול המצלמה הוא אורי אבנרי. תפקידו מבחינת היוצרים הוא להשכיח אמיתות ולקבע קלישאות: "האופוריה", "כבשנו את חצי העולם", ישראל היא המחולל היחיד בכל המלחמות. אבנרי, המפעיל את יעל דיין הנערה כדי שתגנוב מסמכים מבית אביה, מוחק את נוכחותה של בריה"מ. גם האויבים הערבים בדמותן של מצרים, סוריה ועיראק לא נוכחים. ובוודאי שלא אש"ף ולא פיגועי המגה־טרור.

הסופר המנוח משה שמיר נהג להאשים שמשה דיין הוא אבי השחיתות בהנהגה הישראלית. ייתכן שהגזים כשאמר שלאריסטוקרטיות של מדינות אחרות לוקח כארבעה דורות עד שהן מתנוונות, ואילו אצלנו הדקאדנס חודר למשפחה אריסטוקרטית־כביכול כמשפחת דיין כבר בדור השני. לאור משרצת הסדרות העוסקות בדמותו, מתעורר צורך בסרט יסודי, אמיתי, שיבחן עובדתית והיסטורית ומנקודת מבט ביקורתית את משה דיין.

מזל שיש את צוות B

בישראל ובאיראן, יש מי שמאשים את נתניהו בעימות מול טהרן

"סגן הנשיא" הוא עוד סרט תעמולה גס שמאפיין את התעשייה האמריקנית בשנים האחרונות. אבל יש בו נקודה אחת חיובית. הוא נמנע מלהפיל את האחריות למלחמת עיראק ב־2003 על ישראל, או על "הלובי היהודי", או על "הלובי הישראלי".

השמאל האמריקני כבר עשה שינוי מאז ימי וולט ומירשהיימר, ועכשיו עוסק בדמוניזציה של דמויות רפובליקניות כמו דיק צ'ייני, שהיה סגנו של ג'ורג' וו. בוש. הוא, והרעים האחרים. כשעימות מתפתח במלוא עוצמתו מול איראן, אי אפשר בלי תיאוריות קונספירציה אנטי־ישראליות. "לא מעט אנשים במערכת האמריקנית משוכנעים שהאחריות לזיגזג האיראני של טראמפ נופלת על נתניהו", מאשים נחום ברנע באחד מעיתוני הערב.

מעניין שגם שר החוץ האיראני זריף חושב ככה. הוא מאשים ש"צוות B" של טראמפ, בראשותם של ג'ון בולטון ושל ראש הממשלה נתניהו, מנסה לגרור את ארה"ב לעימות. אז אולי זאת לא תיאוריית קונספירציה, שיש תיאום בין האיראנים לבין חובבי איראן בממשל אובאמה לשעבר, גם היום? מהו בדיוק הזיגזג של טראמפ? ולמה נתניהו אחראי? הוא עמד לבדו מול מערכת בינלאומית שהיתה להוטה לעשות עסקים עם איראן על חשבון ישראל השנואה והטורדנית.

האליטה הגרמנית רצתה לטפח כוח איראני, רצוי גרעיני, כדי לאזן את ארה"ב במזה"ת; אובאמה ביקש לטפח את איראן ככוח מייצב, כקונטרה לכוח של ישראל. לראש ממשלה שעושה הכל כדי לחבל במזימה שכזו על חשבון ארצו, מגיעה תמיכה ולא רמיזות קונספירטיביות.

כמו בעניין עיראק לפני 16 שנים, גם הפעם הנשיא האמריקני ואנשי הממשל הניצים עושים את החשבון האסטרטגי והמוסרי של ארה"ב. חכו ל"בקרוב" של הסרט הבא: "היועץ לביטחון לאומי" בכיכובו של וויל פארל. כוכב אורח: מטאטא.