המטוס החשאי של ארה"ב: הסודות מאחורי הציפור השחורה

מעט מאוד אנשים, אפילו בצבא ארצות הברית, מסוגלים לספר על החוויות שלהם במטוס המהיר בהיסטוריה – "הציפור השחורה" (לוקהיד SR-71), אחד מהם – אדלברג (באזז) קרפנטר, החליט לעשות מזה קריירה, זאת לאחר שהטיס במהלך שירותו הצבאי מספר מטוסים אסטרטגיים וסודיים.

קרפנטר, כיום מרצה במוזיאון האמריקני לאוויר וחלל, ביצע בסך הכל 4,000 שעות טיסה, מהם 300 שעות מבצעיות במטוס הסודי שהגיע למהירות של 3 מאך בשיאו, מהירות שמנעה מטילים ומטוסים לפגוע בו וליירט אותו. כיום הוא מרצה על המטוסים שבהם הוא טס, בעיקר לילדים שעוד לא נולדו כשאחרון המטוסים הללו יצאו משימוש.

"במהירות העצומה שאליה המטוס מגיעה הטמפרטורה מטפסת ל-600 מעלות ולכן אי אפשר היה לייצר את המטוס ממתכות רגילות שמאבדות את הגמישות בחום, אלא מטיטניום. מה שאירוני בכך היא שאת הטיטניום כרו בברית המועצות. כלומר, המרכיב המרכזי ביכולת של הציפור השחורה לרגל התקבל מהמדינה שאחריה ריגלנו.

הציפור השחורה הייתה בשירות הצבא האמריקני בין השנים 1964-1999, והייתה מסוגלת לטוס במהירות עצומה ובגובה של 24 אלף מטרים. המטוס סיפק מודיעין במהלך מלחמת ויאטנם ובמזרח אירופה. כמו כן אסף מודיעין על צפון קוריאה ואפילו פעל באזור ישראל במהלך מלחמת יום כיפור. בין היתר בדקו הטייסים כי הפסקת האש נשמרת לאחר סיום הלחימה. לאורך שנות פעילותו שוגרו נגדו מאות טילי נ"מ ונעשו עשרות ניסיונות ליירטו, ללא הצלחה. המטוס הפך עם השנים לסמל של הטכנולוגיה המערבית ונחשב לאחד המטוסים הבולטים והמשמעותיים בהיסטוריה.

האתגרים שלוו את פעילות המטוס היו רבים, מכיוון שהכלי היה כה מהיר. "הזכוכית של חופת הטייס הייתה כמו של תנור, כדי שתעמוד בחום העצום. זו הייתה זכוכית בעובי של אינץ', וישבת כביכול בתוך תנור. בנוסף, בחום כזה המתכת והזכוכית מתרחבים בממוצע עוד ארבעה סנטימטרים מהגודל הרגיל שלו, כשהוא קר, ולכן למטוס היו מפרקים שאפשרו לו להתרחב באוויר, תוך כדי טיסה, כדי שלא יתפרק", סיפר באזז.

המטוס הייחודי יצא משירות מבצעי פעיל בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, אולם המשיך לשמש את נאס"א באימוני אסטרונאוטים עד 1999. כיום ישנם מטוסים אחרים שמבצעים פעולות מודיעין, חלקם לא מוכרים לציבור הרחב, אולם עד היום נותרה הציפור השחורה כאייקון על זמני לשיא הטכנולוגי של המאה ה-20.