"שקרים קטנים גדולים 2": אופרת סבון במסווה של איכות

שקרים קטנים גדולים (עונה 2) - yes VOD, HOT HBO, סלקום TV

יש שקרים קטנים שהופכים לגדולים. למשל, זה שמתייחס להצלחה הגדולה של "שקרים קטנים גדולים". אמנם היא זכתה באמי ובגלובוס הזהב וסחפה המוני צופים, אך יחד עם זאת, לא מדובר ביצירה מופתית שחייבים לראות.

העונה הראשונה נבנתה לפי רומן מאת ליאן מוריארטי וסיפרה על חקירת רצח בפרבר אמיד בקליפורניה. למדנו על התככים והסודות שבהם התעסקו דמויותיהן של ניקול קידמן, ריס ווית'רספון, לורה דרן, זואי קרביץ ושיילין וודלי, ולסוף קיבלנו פתרון לתעלומה ששינתה את יחסי הכוחות בין הבנות.

העונה השנייה, ששבה אתמול למסך אחרי שנתיים, שונה מקודמתה (לא רק בגלל התוספת הנדירה לקאסט - מריל סטריפ), ונובעת מהרצון העז של HBO למקסם את ההצלחה של מה שהיתה אמורה להיות מיני־סדרה, ולספק לה המשכים. הסדרה כעת כבר לא מתבססת על הספר, אלא בוחנת כיצד השפיעו ההתרחשויות על המעורבים בהן ועל סביבתם, כי למעשה כמעט כל השקרים הקטנים־גדולים כבר נחשפו.

לצד התפעלות מהצלחתה, כדאי להבהיר כי "שקרים" היא לא סדרת איכות, אלא יותר גילטי־פלז'ר חביב עם קאדר שחקניות חלומי, פסקול נעים ונופים מהממים, וגם תסריט נדוש עם טוויסטים צפויים שמוגש בסטייל של אופרת סבון - כולל סצנות דרמטיות עם משחק מוגזם, כנהוג בז'אנר.

הסדרה נשאבת לתוך מערבולת קלישאות אמריקניות. זוגות במציאות לא באמת נראים ככה, אנשים לא מדברים כך, והקהילתיות המתלקקת אולי מתכתבת קצת עם האמת, אבל החיים לא באמת מתנהלים ככה. בדרך שבה היא מתארת את העיירה ותושביה, "שקרים" למעשה בוראת מחדש את הפנטזיה האמריקנית השמרנית: כולם עשירים, לבנים ומבוססים, וכל היום מתעסקים במה שיאמרו עליהם השכנים.

היא אולי נחשבת לסדרה פמיניסטית, אבל דווקא מפספסת את המטרה ועושה קצת נזק לפמיניזם. אם זה בדרך המכובסת שבה הראתה אלימות במשפחה, שהיתה חצי מטרידה וחצי קינקית; או בוויכוחים המתישים בין ילדות לאימותיהן על לימודים, רגשות ועתיד; או בהצגת נשים שמתנשאות זו על זו עד לפיוס הגדול והעזרה ההדדית. אפשר לקרוא לזה סאטירה חברתית, אבל בתכלס אלה קלישאות הפמיניזם הכי נדושות שאפשר לחשוב עליהן.

בכך שהיא מדגישה את הצרות המשפחתיות ודוחקת החוצה מהסיפור את הקריירות, שרובן מנהלות במקביל לאימהות, היא עושה צעד נוסף ואחרון בניתוץ תדמית עקרות הבית בטלוויזיה האמריקנית, שנבנתה בשנות ה־50. אז שלטה על המסך הקומדיה "איי לאב לוסי" (67.3% רייטינג), שהציגה עקרת בית מושלמת המשאירה כאוס בכל מקום ברגע שהיא יוצאת מהמטבח. באייטיז דווקא היעדרותה של עקרת הבית היתה הטריגר לבסס עליו סיטקומים כמו "צער גידול בנות" או "מי הבוס". בעשור שעבר, "עקרות בית נואשות" הביאה נשים שמזגזגות בין שמרנות פרברית לפמיניזם עדכני, ומאז התוודענו לדוקו־ריאליטי "עקרות בית אמיתיות" ("מעושרות" בגרסה הארצישראלית) עם נשים שעושות הכל חוץ ממטלות הבית המסורתיות.

"שקרים קטנים גדולים" מציגה נשים נפלאות, פגומות ומצועצעות, שלובשות בגדים יפים ונוהגות במכוניות יקרות, ומשוויצות במינוי שנתי לקאנטרי ובסיפוק עצמי מהקריירה. כמעט כמו תשדיר שירות לפמיניזם. אם לפני יותר מ־60 שנה לוסי הסתבכה ברגע שיצאה מאזור הנוחות של עקרת הבית, אז ב"שקרים" ההסתבכויות, הצרות והשקרים נמצאים בבית, בזוגיות, בגידול הילדים, בקפה השכונתי או באולם התיאטרון הקהילתי. כולן מנסות בכוח להתאים את עצמן איכשהו למוסכמות המסורתיות, בעוד שכלפי חוץ הן משדרות שלמות מזויפת. ממש כמו הסדרה עצמה.