חוקי המשחק

גם מי שאין לו שמץ של חיבה לכדורגל, זוכר את המונדיאל שאחריו שינו את חוקי המשחק. אני מדבר על המונדיאל ההוא, שבו כולם נצמדו לטקטיקה, מסרו אחורה, משכו בכתפיהם והיתממו. רק דבר אחד הם שכחו - שיש כאן משחק לשחק.

אחרי המונדיאל ההוא לא היתה ברירה אלא לשנות את החוקים, לפני שהמשחק עצמו ימות. דבר דומה קורה בשיטה הפוליטית שלנו, והשיתוק שאוחז בנו מאז הבחירות - אלה שהיתה להן תוצאה כל כך ברורה - מבהיר שהגענו בדיוק לשלב ההוא שבו מרוב טקטיקה אין משחק.

אני לא אשכח את המונדיאל ההוא בעיקר מכיוון שהייתי אז בשירות מילואים. בחוץ סערה אינתיפאדה כלשהי, ושלחו אותנו לאחד המרכזים היוקדים ביותר שלה.

חודש לפני כן היה שם בלאגן מהגיהינום. גם החיילים שהחליפו אותנו עברו ימים לא פשוטים. אבל אנחנו נפלנו על חודש המונדיאל ושום דבר לא קרה.

הגורמים הלאומניים ביותר ידעו מה באמת חשוב בחיים, וכולם נצמדו למסכים ולשידורים הישירים. היו פחות דגלי פלשתין, ויותר דגלי ברזיל, איטליה וארגנטינה - שסידרו לנו חודש מילואים בטלני, שהיה למעשה סדנת מדיטציה תוך כדי תנועה ברחובות שוממים.

באופן די אירוני, גם במונדיאל עצמו שום דבר לא קרה. אמנם אריק איינשטיין הקדיש שיר אהבה חמוד לטורניר המסוים ההוא, אבל הכדורגל היה עלוב ומשותק לחלוטין. נבחרות עטורות תהילה ושחקנים עם שמות נוצצים עלו על הדשא בעיקר כדי להיזהר, לא לחטוף ולהסתפק בתיקו.

כולם שיחקו הגנה ובעיקר מסרו אחורה־לשוער. השעמום היה קטלני, וממשחק למשחק התקבל הרושם כאילו כל המאמנים עברו פחות או יותר את אותו קורס. שם הם למדו לנצל את חוקי המשחק כדי לנטרל ולבטל אותו כליל.

מה הפלא שכבר למחרת הגמר, האינתיפאדה חזרה להשתולל במלוא עוזה? קשה לקבוע מה הרתיח אותם יותר - הכיבוש הציוני או חוסר הכיבוש במונדיאל.

כבר לקראת סוף הביזיון ההוא, שחוץ מקומץ מילואימניקים, ואני בתוכם, אף אחד בעולם לא נהנה ממנו, היה ברור שככה זה לא יכול להמשיך. משהו חייב להשתנות. אחרי ככלות הכל, יש סיבה מדוע רוב העולם מעדיף כדורגל על פני כדורמים, למשל.

זה לא עניין מיסטי. אנשים אוהבים את האופן שבו המשחק הזה עובד. כשהוא עובד, כן? כי אם הוא לא עובד, אין שום סיבה לא להעדיף צפייה בחבורת גמלאים דוברי צרפתית שמטילים כדור פטאנק בשדרה.

במשחק טוב יש מיזוג בין שיטה לבין שליפות, בין הקבוצתי לאישי, ומרחב הפתעות אינסופי שנפתח לרווחה כשרק נותנים למשחק הזה להיות משוחק. וזאת הנקודה. כי ברגע שמוחות ציניים מדי מפצחים את הנוסחה, הם כבר יהרגו את המשחק. או את השיטה הדמוקרטית, אם תרצו.

בדיוק מהסיבה הזאת, המונדיאל ההוא היה הפעם האחרונה שבה היה מותר למסור כדור לשוער שלך. כדורגל הוא משחק שמרני. הוא לא אמריקני אלא בריטי. כמעט אורתודוקסי. לשנות סעיף בכדורגל זה כמו לשכנע חב"דניק לאכול אורז בפסח. אבל יש משברים שמשנים חוקים כדי לשמור על המשחק.

בקיצור, לאורך הימים האחרונים אני חוזר ונזכר בקולו של אריק איינשטיין בוקע ממקלט הטלוויזיה השמנמן שעמד במוצב שלנו "ברגומי, בארזי, אנצ'לוטי, דונאדוני, קאניג'ה, בורוצ'אגה" וכו' ושואל מתי יקומו סוף־סוף המבוגרים האחראיים ויעשו סדר בחוקים שמאפשרים למערכת לשתק את עצמה.

• • •

באותו עניין רציתי לספר לכם על איש יקר שנפטר בירושלים לפני שבועיים. קראו לו יורם לוי, והוא היה איש חינוך, פעיל ציבור, תלמיד חכם, ובאופן הכי אישי גם דוד שלי. פעם, לפני שנים, הוא שמע שאני מצטרף לישיבה התיכונית שבה הוא עצמו למד, והוא נתן לי טפיחה על הכתף, שכמעט פירקה אותי, ואמר לי "תשמע סיפור".

להפתעתי הוא סיפר לי על השבת ההיא שבה הוא ועוד כמה חבר'ה יצאו מהישיבה והלכו לראות משחק כדורגל בחדרה. הפועל חדרה באותם ימים היתה מועדון פאר בליגה הלאומית. עד כדי כך שנערים דתיים התפתו לצאת להליכת שבת ארוכה, שהיתה עשויה לסכן הן את מעמדם הדתי והן את עתידם הלימודי.

דוד יורם לא זכר מי ניצח באותו משחק. הוא זכר מצוין שבדרך חזרה תפסו אותם על חם. עד מהרה הודיעו להם שהם סיימו את הקריירה הישיבתית שלהם, והם מוזמנים לארוז את הפקלך ולהסתלק לכל הרוחות.

ביני לבין הדוד שלי הפרידו 25 שנים, אבל שנינו למדנו תחת שרביטם של אותם רבנים עצמם. שתי דמויות גדולות שחילקו ביניהן את תפקיד השוטר הטוב והשוטר הרע. השוטר הרע זרק אותם הביתה, השוטר הטוב ראה את יורם לוי יוצא עם התיק הגדול על הגב ושאל בתמימות לאן הוא חושב שהוא הולך.

אתה מבין? אמר לי דוד יורם - כל יתר החבר'ה סולקו לצמיתות, ורק אותי החזירו ללימודים. כשניסינו לברר מה פשר האפליה, אמר הרב נריה זצ"ל: "שום אפליה! יורם לוי באמת יודע לשחק כדורגל. אם הוא ייצא מהישיבה, הוא יצטרף לקבוצת נוער ונאבד אותו לגמרי".

הייתי אז בחופש הגדול שבין ט' ל־י' וקצת נדהמתי. מעולם קודם לכן לא שמעתי איש מבוגר עם כיפה גדולה וזקן מתוודה ביושר על החטאים הקטנים של נעוריו. בטח לא בשיחה ההיא, שבה הוא מכין נער מבוהל ללימודים בישיבה.

אבל אז הוא הפתיע ואמר לי: לזה אני קורא מחנך. הרב ידע שתלמיד שלו טוב בכדורגל - אתה מבין? - והוא ידע שאני אוהב את זה, והנקודה הזאת היתה חשובה בעיניו! אתה עומד ללמוד אצל אדם גדול!

בהערת אגב אני אציין שאחד מאותם תלמידים שסולקו אז, בעקבות אותו משחק נשכח בחדרה, הפך עם השנים לאיש שהפך את הכעס לכוח פוליטי. קראו לו אהרן אבוחצירא, והוא ייסד את מפלגת תמ"י, שיש אומרים שעל האדים שלה צמחה תנועת ש"ס.

אני מאמין שגם דודי יורם לקח איתו את סיפור הנעורים הזה, וגם הסיפור לקח אותו אל הרבה מתחנות חייו. אבל איזה הבדל... לפעמים כל מה שצריך זה מבוגר אחראי וחכם שישנה קצת את הכללים.

• • •

עוד דבר קטן, כולנו שמענו את שי ניצן מגיב בקול נדהם לטענות שבמדינת ישראל תופרים תיקים. אני מעריך ואף מחבב את שי ניצן, אבל כשרוב הציבור חושב שמשהו מקולקל, אתה לא יכול לשנות את זה רק באמצעות פאתוס או מילים נרגשות.

מה גם שהציבור הזה כבר שמע הכל. יש לי חבר שהוזמן פעם להרצות באחד מבתי הכלא בארץ, נשאר לארוחה בחדר האוכל, ועד היום הוא לא מצליח להירגע מההודעה במערכת הכריזה שאמרה: "כולם מתבקשים להישאר ישובים במקומותיהם עד ליציאת נשיא המדינה וראש הממשלה".

ראינו מה מסוגלים לעשות רבנים, מפקדים, פרופסורים ומנהיגים, ותתפלא, עם קצת דמיון חלק מאיתנו מסוגלים לתאר מצב שבו אפילו משפטנים לא הולכים בדיוק בדרך הישר. ממש כך.