אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הוזמנתי למדורה של המקובלים בל"ג בעומר. לא הייתה נרגשת ממני בנהריה כולה.
כל השיעור חלמתי בהקיץ איך אני ותומר נאסוף יחד קרשים, הוא ישים אותי בעגלה של הסופר ואני אצעק, הוא יתחיל לרוץ ואני אחזיק בו חזק, ונצחק ונאהב לעולמים.
זה לא קרה. תומר לא יכול היה להרים אותי, לא בלי מלגזה, אבל לא אמרתי נואש. הנחתי שבלילה יהיה לנו קל יותר להתאהב, כשנשב צמודים, לאור מדורה, והוא יציע לי חברות כמו בסרטים.
גם זה לא קרה. ההורים שלי, שחשבו שזה רעיון מצוין להפתיע אותנו עם אוכל ושתייה, התיישבו לי על הראש כל הערב - וכך איבדתי את תומר בעבור נקניקיה.
אבל עובדה שאני זוכרת. זוכרת ערב חג מלפני עשרים שנה. ואני בטוחה שאם לא הייתה מדורה בל"ג בעומר הוא היה עובר לידי, כמו עוד יממה.
לאסוף קרשים, לאכול מרשמלו. מדורת ל"ג בעומר בהרצליה
אני מסתכלת מהצד על מסע הדה-לגיטימציה שהחג הזה עבר השנה, ומתבאסת ממש. לא רק בגלל הכיף שנגזל מהילדים, החוויה בחוף ובטבע, שמנתקת אותם קצת מהמסכים, הזמן יחד סביב המדורה עם כל המשפחה והחברים, אלא בעיקר בגלל שכשהמסורת מתרופפת, הזיכרון מתרופף יחד איתה. ואני דואגת שסיפור החג לא יחזיק דורות אם יישאר יתום ממה שמייחד אותו - מהמדורות.
נכון, אש היא דבר מסוכן, אבל הרבה פחות מלנסוע בכביש. וכשם שאנחנו לא מפסיקים לעלות לרכב, אלא דואגים לעשות את זה הכי בטוח שאפשר - כך עלינו להתייחס לכל דבר.
אין בי צער שכמעט ולא התקיימו מדורות השנה, עומס החום באמת קיצוני ודורש משנה זהירות, אבל יש בי צער שהדיון הפך מנקודתי לכללי - שהאולפנים התמלאו באנשים שחבטו ברוח החג, במסורת, כאילו היה זה משהו רע.
בעולם של כיריים חשמליים ארצה שילדי יראו גם אש וילמדו לעבוד בשבילה, לקושש עצים. אולי משום שכשורדת, תמיד אראה בה סימן דווקא לחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו