שלוש עריסות: הבת מרים, הבת יהודית, ועוד בן, שטרם הובא בבריתו של אברהם אבינו ולכן עדיין לא הוכרז שמו. שלושה אחים, ניסים קטנים שבקושי מלאו להם שבועיים, ועדיין נמצאים בפגייה בביה"ח שערי צדק. אמא דבורה ואבא ראובן גינזבורג עוברים בין העריסות. דבורה מלטפת את האחת, מאכילה את השנייה, ראובן עוטף בחיבוק את הבן.
שבעה חודשים בלבד עברו מאז האסון שבו הלהבות כילו את רכושם ולקחו איתן את הקטנים שבילדיהם - אפרת (4) וצבי בן השנתיים.
עוד בנושא:
השריפה בביתר עילית: שלישייה נולדה למשפחה השכולה
אסון בביתר עילית: פעוט בן שנתיים ואחותו בת הארבע נספו בשריפה בביתם
שריפה במתחם קניות בחדרה; חלק מהגג קרס
שלוש הבנות הגדולות הצליחו להילחץ, לאחר שאיילת (11) העירה את אחותה רחלי (9) שתזעיק עזרה, וסחבה בזרועותיה את אלישבע (7) אל מחוץ לבית הבוער.
שבעה חודשים, שבמהלכם ביכו דבורה (33) וראובן (33) את שני ילדיהם שהלכו מעימם, ובשקט־בשקט ציפו לשלושה ניסים קטנים, שנתנו להם תקווה. בראיון בלעדי שיתפרסם מחר במוסף "שישבת", ההורים מגדירים את ההיריון והלידה כנס והשגחה פרטית. "הרופא אמר לנו שלידת שלישייה אחרי היריון שנוצר באופן טבעי מתרחשת אחת ל־1,000 לידות. אנחנו זכינו בנס להיות בלידה האחת מ־1,000".
אפרת וצבי גינזבורג ז"ל
פגשתי אותם אז, בימים הקשים מנשוא שלאחר השריפה. דבורה גילתה אז כוחות עצומים, שעזרו לה בכל יום לקום על הרגליים, לדאוג לבנותיה שנשארו בחיים, לשמור להן על החיוך. "תברכי אותי שיהיו לנו עוד ילדים", אמרה לי אז בדמעות, "אולי אפילו שלישייה".
"רצינו הרבה ילדים"
"רצינו את זה, חיכינו לזה. רצינו הרבה ילדים, וצבי כבר היה בן שנתיים, שמבחינתי זה היה כאילו הפרש גדול בין ילדים", היא אומרת היום בחיוך מלא בשמחה אמיתית, מהלב. יום לאחר השבעה קבעה תור לרופא הנשים, שבתחילה ראה שמדובר בשני עוברים. אחרי כמה שבועות, החליטו ללכת לרופא פרטי כדי לשמור על ההיריון היקר. "פתאום הוא אומר לנו, 'אני רואה פה לא אחד, לא שניים, אלא שלושה'", עיניה נוצצות, "ראינו את הבדיקה, ידענו שזה נכון, אבל הכל היה כל כך מבולבל. עדיין לא האמנו שהילדים שלנו לא פה, שקרה לנו אסון כזה, ובאותה מידה היה לנו קשה לקלוט שאנחנו בהיריון עם שלושה".
"ידעתי שהכל יהיה בסדר. שהקב"ה לא מנסה פעמיים, והרי הוא כבר ניסה אותנו. עד היום אני מרגישה שאפרת וצבי נשלחו כדי לשמור עלינו, וכדי לשמור לי על ההיריון הזה". דמעה קטנה מופיעה בזווית עיניה, והיא עוצמת אותן בחוזקה כדי לא להישבר. "ברור לי שאפרת וצבי פעלו שם למעלה עבורנו. הם עשו עבודה טובה, הילדים שלי, אני בטוחה שהם יעזרו לנו לגדל אותם הלאה, ושיהיו לנו עוד ילדים".
העצב על ילדיה שנספו לעולם לא ייגמר, היא חוזרת ואומרת, אבל "התינוקות החדשים מצליחים לגמד אותו לממדים קטנים". גם ראובן הצליח סוף־סוף לחייך באמת. "הוא חזר לבית החולים במוצאי השבת ואמר לי: 'העצב זז קצת הצידה'. כל כך שמחתי לשמוע ממנו את המשפט הזה. אחרי ששמעתי אותו אומר את המשפט הזה, ידעתי שנוכל להתגבר".
הראיון המלא - מחר בשישבת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו