הסיוע הביטחוני האמריקני הוא אבן יסוד במדיניות הביטחון הישראלית. לא רק בגלל הכסף עצמו, שמהווה נדבך משמעותי בתקציב צה"ל ובתוכניותיו, אלא בעיקר בשל הקשר ההדוק עם המעצמה הגדולה בעולם שמאפשר לישראל להישען על יכולותיה, והערבות של ארה"ב שגלומה בו לביטחונה של אחותה הקטנה במזרח התיכון. ראשיתו של הסיוע במשלוחי הנשק של מלחמת יום הכיפורים. אחריה קיבלה ישראל מענקים כספיים, שעם הזמן הוסדרו והוגדלו בנסיבות שונות. הבסיס שעמד תמיד לנגד עיני מקבלי ההחלטות בוושינגטון, היה שימור העליונות הצבאית הישראלית מול אויביה ויריביה באזור (QME).
כך, לצד כסף, הקפידה ארה"ב להעביר לישראל פלטפורמות מתקדמות יותר מאשר למדינות אחרות במזרח התיכון. זה היה נכון עם מטוסי ה־F-15 וה־F-16 של שנות ה־80, זה נכון גם עם מטוסי ה־F-35 כיום, ועם שלל חימושים מתקדמים שמאפשרים לצה"ל להיות תמיד יותר מצעד אחד קדימה. האמריקנים גם קיבלו תמורה להשקעתם: לא רק בסיס קדמי, יציב ודמוקרטי, באזור שברירי והפכפך, אלא שדה ניסויים מתקדם למערכות הנשק שלהם, שאפשר להם לפתח עליונות מרשימה מול מערכות הנשק הסובייטיות, וכפועל יוצא מכך גם להגדיל משמעותית את המכירות של התעשיות הביטחוניות האמריקניות בהישען על ביצועי המערכות האלה בשירות צה"ל.
הסיוע לא פסק ולא קטן גם בתקופה של מתיחויות בין ממשלים בוושינגטון ובירושלים. נהפוך הוא: הסיוע הנוכחי, שהחל באוקטובר האחרון ויימשך בעשור הקרוב - נקבע על ידי ממשל אובאמה, בשיא המתיחות מול ממשלת נתניהו בענייני איראן, כהוכחה לתמיכתה הבלתי מסויגת של ארה"ב בישראל. חלקו העיקרי של הסיוע (33 מיליארד דולר לעשר שנים) הוא עבור רכישות, וחלקו האחר (5 מיליארד דולר) הוא עבור תוכניות הגנה מפני טילים, בעוד ישראל מחויבת להשקיע בפיתוח סכום זהה.
כחלק מהסכם הסיוע החדש, יקטינו התעשיות האמריקניות בהדרגה, עד להפסקה מוחלטת, את רכש הגומלין מהתעשיות הביטחוניות בישראל. המשמעות היא שעובדים ישראלים רבים עלולים להיות מפוטרים, ושתעשיות ישראליות יקימו מפעלים בארה"ב כדי להיכלל בזכאות לניצול הסיוע - תהליך שעלול להוביל גם לפגיעה בעצמאות ובאיתנות של התעשייה הביטחונית הישראלית, ובעקבות זאת גם להגדיל את התלות של צה"ל במערכות לחימה שאין לו השפעה מלאה על פיתוחן וייצורן. על הממשלה ומערכת הביטחון להיות ערות להשלכות הפוטנציאליות האלה ולתת להן מענה בהקדם. מנגד, התקציב המובטח לעשור קדימה מאפשר למערכת הביטחון יציבות תכנונית ותזרימית. בשונה מהתקציב השקלי, שנתון לקפריזות ולקיצוצים שמסכלים את היציבות התקציבית - הכסף האמריקני מובטח, וצה"ל יכול להישען עליו לצורך הצטיידות בשלל אמצעים. גם כאן נדרשת הממשלה למשלים חיוני: אם לא תעניק לצה"ל גם ביטחון תקציבי שקלי ארוך טווח, עלול הצבא למצוא את עצמו שוב משתמש בכספי הסיוע כדי לקנות מדים, סוכר ודיו למדפסות.
בעבר עלו לא מעט הצעות להיפרד מהסיוע האמריקני ומהתלות הכרוכה בו. רעיון כזה לא עומד כעת על הפרק, ולא מהמניע הכלכלי; ישראל היא מעצמה אזורית, שאמורה להיות מסוגלת לממן את צבאה בלי הצורך לקבל כסף מאחרים. מבלי לזלזל בתזרים המזומנים הקבוע והנדיב שמגיע מוושינגטון, יתרונו העיקרי של הסיוע הוא בקשר ההדוק שהוא מאפשר בין המדינות - לצד שיתופי פעולה מודיעיניים, מבצעיים, טכנולוגיים ואחרים - שמשדר מסר ברור שלישראל יש תמיד גב אמריקני מוצק ובלתי ניתן לערעור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו