"את עושה את הכתבה בטלפון-" נשאלתי. הלוואי. "לא, אני מתכוונת להגיע לקורס עצמו". "זה קורס בישול", הסבירה לי בעדינות האישה מעבר לקו. "כן, אני יודעת", נאנחתי. "אני אגיע". בדרך כלל, כשאני מספרת לבעלי על הכתבה שאני עומדת להכין, הוא מגלה עניין מינימלי. הפעם הוא נדרך. המחשבה שבתום כמה סדנאות בישול אדע להכין משהו מעבר לחיוג מהיר לדומינוס פיצה העלתה לחלוחית בעיניו. "מה תכינו שם-" הוא שאל בקול רועד מהתרגשות. "אין לי מושג. אל תצפה ליותר מדי". כבר שש שנים אנחנו יחד, אבל את הארוחות שהכנתי אפשר לספור על אצבעות יד אחת. אלה שאינן מחייגות עכשיו לטייק אוויי. זה ייגמר בדם אני מוצאת את עצמי בשיעור מס' 4 בקורס יסודות הבישול של "אנינים", ומרגישה כמו בסט של תוכנית אוכל. על האש ארבעה סירים. התנור כבר עובד. כאן לא מבזבזים זמן על הכנות. אני מתיישבת, ומבחינה במראה מלבנית מעל עמדת הבישול. מאחוריה ניצב השף הנמרץ, לבוש שחורים, שוקד על ההכנות האחרונות. אני מנסה לזהות מה בקעריות שלפניו. הי, זה לימון! וזה בצל. ותפוחי אדמה. שלוש מתוך 20 קעריות זה לא רע, אני מחמיאה לעצמי. רושפלד היה כבר זורק אותי מהמטבח. השף יניב גור אריה חוזר על עיקרי הדברים שנלמדו בשיעורים הקודמים, שבהם עסקו התלמידים בדגים, בירקות, בחיתוכים (בהמשך יתברר שזה השיעור שחבל שהחמצתי) ובעוף. אני הגעתי לשיעור הבשר. הצמחונים מבין הקוראים מתבקשים ברגע זה לדלג לכתבה הבאה, כאן יישפך דם. אני מעיפה מבט בחבריי לכיתה. שלושה גברים וארבע נשים מאזינים להרצאה. כל אחד שילם כ-3,000 שקלים לעשרה מפגשים מעשיים בני ארבע שעות, וזה המחיר לקורס שמתקיים בצפון; במרכז זה עולה יותר. יש כאן, למשל, נער מתבגר אחד, אחות בית חולים ופנסיונר נהנתן - כולם הגיעו לכאן מאותה הסיבה: הם אוהבים את זה. בניגוד אלי, כולם מחכים רק לרגע שבו השף יסיים לדבר, והם יוכלו להתחיל לקצוץ, לערבב, להשחים ולצרוב. "היום אנחנו נתמקד בבישולים יחסית מהירים", מבטיח גור אריה. יופי, אני חושבת. בישולים מהירים באים מעולם מושגים המוכר לי (להלן: מיקרו). "עולם הבשרים נתקל כל הזמן בטעויות, אפילו של אנשי מקצוע. זה עולם שדורש הבנה והיכרות. היום נלמד איך ניגשים לבשר ולמה מיועד כל נתח". כשהוא עובר לדבר בשפה יום-יומית (להלן: סטייקים), התמונה מתחילה להתבהר. מחשבותיי קופצות קדימה: היום נאכל סטייקים. הפה שלי מתחיל לרייר. "דרך הבשר נלמד על שיטות בישול - טיגון, אפייה, אידוי. בתום השיעור נדע לאפיין אותן, ונלמד גם הכנת רטבים על בסיס של ציר". "פסססט, מה זה בסיס ציר-" אני לוחשת לבחורה שיושבת לידי. "רוטב מרוכז", היא עונה לי בלחש. אני לא בטוחה שהבנתי. "ממה זה עשוי-" אני מנסה שאלת המשך, אבל היא לא עונה לי. צודקת. פותחים את דפי חוברת ההדרכה והמתכונים שקיבלנו, ומעיינים באיור של הפרה. הפרה האומללה מחולקת לנתחים ממוספרים, ולכל נתח תכונות ומאפיינים משלו. "אתם אמורים לשלוט בחומר עד השיעור הבא", רועם השף. אני רואה צל של חיוך? לא, אמא'לה, הוא רציני. אף אחד מלבדי לא מוטרד מהבקשה. השף מתחיל להסביר על נתחי הפרה, ומתמקד בשאלה הבסיסית - איך יודעים איזה בשר מתאים לאיזו שיטת הכנה. טוב, זה לא יחדש לכם הרבה, אבל מתברר שיש בשר שמתאים לבישול ארוך ויש בשר שמיועד לבישול קצר. היום נלמד את רזי הבישול הקצר, שמשמעותו חום גבוה ומהירות. כל מה שמערב טיגון בשמן עמוק, גריל או תנור. אם כך, סליחה, מה זה מיקרו- תוך כדי כתיבה נמרצת אני מגלה שאני היחידה שמעתיקה כל מילה שיוצאת לו מהפה. היתר רק מקשיבים בריכוז, חלקם פוזלים למטבח, משתוקקים להחליף כבר את מעמד הסטודנט החופשי בסינר. השיעור רק החל, ובחלל כבר מתפשט ריח מעורר תיאבון. לאורך כל ההסבר המתובל בבדיחות, השף חותך, קוצץ, מתבל ומדבר בו בזמן. הסו-שף שלו מעבירה לו סירים, מחבתות וכפות. פה זה לא "מאסטר שף", פה השף בא לעבוד. "צאו לדרך!" ככל שהוא מתקדם, מתחילים לעוף בחלל האוויר מושגים רציניים: איבוד נוזלים. ספיגה. קולגן. יישון. אני מאבדת את ההקשר, מתקשה להבין על מה לעזאזל הוא מדבר. "מידת צלייה!" מכריז השף, ואני חושבת שהנה משהו מעשי: איך אדע איזו דרגת צלייה לבקש במסעדה? עלי להאזין בריכוז. "מדיום, עשוי למחצה, היא דרגת הצלייה המומלצת במסעדות", פותח השף עם העיקר. "רייר" זו הדרגה העסיסית, הבשר כמעט חי לגמרי (צמחונים: למה אתם עוד כאן? לכו!), "וול דאן" - זו הדרגה שבה הבשר מבושל כולו, ו"מנגל ישראל", הדרגה הנוספת שאליה אני נחשפת בשיעור לראשונה, זה הכי שרוף שיש. הוא מדבר, מבטי מהופנט אל ידיו, החותכות במיומנות את נתחי הבשר. הוא מדגים כיצד יש לחתוך אנטרקוט. כשהוא מסיים את המלאכה מונחים בצלחת שלושה נתחים מדויקים ויפהפיים. טוב, אני מנחמת את עצמי, בגלל זה הוא שף ואני לא. כשהוא עובר לפילה, אני מגלה עולם מושגים חדש לגמרי. "שאטו בריון", "פילה מיניון", "ביף סטרוגנוף" - כולכם אמיתיים! "לפילה אין שום תפקיד חוץ מלהיות סטייק", מנפק השף משפט שצמחונים יאהבו לשמוע. מיצי הקיבה שלי מתחילים לעבוד במרץ. הכל נראה מעורר תיאבון, והשעה כבר מתקרבת למועד של ארוחת ערב סקנדינבית, שש. "צאו לדרך!" השף מורה לנו לגשת לעמדות. שתי קבוצות מתחלקות מייד, כמעט באופן אוטומטי. אני משגרת מבטי תחינה: מי ייקח אותי? הצילו! אנחנו מתבקשים להכין תפוחי אדמה, שיהיה לנו מה להגיש עם הסטייק. רפאל, שלומד בכיתה ט', רק בן 14 וחצי, מצו-וה לקלף את תפוחי האדמה. הוא לא נראה לי סובל במיוחד. אני שואלת אותו מה, בשם אלוהים, הוא מחפש כאן, בסדנת השפים, בזמן שבני גילו קורעים את הפייסבוק. "רציתי להעמיק את הידע שלי לפני תחילת הלימודים", מספר הנער. איזה לימודים- "לימודי בישול מתקדמים בתדמור. תמיד אהבתי את המטבח". עכשיו הוא רוצה שהעיתונאית המעצבנת תלך, כדי שהוא יוכל להתרכז בעיקר: בישול. "הפירה הוא שילוב מושלם לסטייקים", ממשיך השף, ואני מרגישה שסוף סוף אנחנו מסכימים על משהו. הוא מסתובב בין העמדות, מדגים כיצד הוא משלב במתכון רוזמרין ותימין, והופך את הפירה מתוספת פשוטה למשהו מטמטם חושים. "שמן זית או קנולה - מה אני אשים על תפוח האדמה-" השף שואל את הכיתה. "שומן אווז!!!" עונה המקהלה. "הקרדיולוג שלכם יאהב את זה", מבטיח השף ומבקש מאיתנו להיות נדיבים עם המלח והפלפל. מתברר לי שאלה תבלינים. התלמידים, חמושים בסינרים ובמרץ, עובדים עם הידיים. הלהט על פניהם מזכיר לי ספורטאים בגמר גביע: הם באו הנה כדי לכבוש את הסטייק, להכניע את תפוחי האדמה. כשהשף מתחיל בהכנת הרוטב, התלמידים עוצרים הכל כדי להקשיב לדברי האלוהים החיים. הוא מוסיף לרוטב המצומצם סילאן, סויה, מלח, פלפל, גואר (בבקשה, אל תשאלו אותי מה זה) וממש בסוף, חמאה. את תפוחי האדמה הוא מניח בתנור ל-20 דקות אפייה בחום גבוה, 250-230 מעלות. "בבישול ביתי יש נטייה לפחד מהחום", הוא אומר. התלמידים מוטרדים איזה יין לקנות לצורך הבישול וכמה להשקיע במוצר. "היין הכי זול שאתה מסכים גם לשתות אותו, טוב לבישול", משיב השף בנחישות. "אם זה יין מגעיל, שאתה בחיים לא תשתה אותו - גם אל תבשל איתו". אחרי שהדגים לנו תיבול וטיגון סטייק, מתחיל השף בהרכבת המנה. "צילחו-ת!" הוא קורא, והכיתה נדרכת. אני אפילו לא מנסה לנחש מה קודם למה. השף מתחיל בתוספת. הוא מניח את תפוחי האדמה, שיצאו בינתיים מהתנור, לידם הוא שם שעועית - הי, מאיפה את הגעת הנה? - ולבסוף מוצא מקום של כבוד לסטייק. "אין מה לשחק עם הסטייק יותר מדי, רק עם התוספת. צריך לשים אותו כמו שאלוהים ברא אותו". אחרי מזיגת שתי כפות רוטב, אחת על הסטייק, השנייה מסביבו, כולנו בשלים לשלב הבא, שלב שאני יכולה להשתלב בו היטב: מייד נשוב, עכשיו טורפים! גאה כמו מאמא עוף אחרי שסיימנו להתענג על מנת השף, הגיע הזמן לחזור לעבודה. התלמידים מתחלקים לשתי קבוצות, כל קבוצה מקבלת לידיה שלושה נתחים ומתכון. השף מורה לנו להתחיל בפילה. "אני רוצה צלחת מושלמת מכל קבוצה". אני נצמדת לאלה שנראים לי בעניינים, כמו אבן פלנברג (50), שמספר לי שהוא סופר ומורה לכתיבה יוצרת. "אני מבשל הרבה למשפחה ולאורחים, והרגשתי שחסרים לי יסודות", הוא אומר. "עד עכשיו לא פירגנתי לעצמי קורס בישול. מאז שאני פה יש לי יותר ביטחון לעשות ניסיונות במטבח, וגם דברים שאני יודע לעשות יוצאים עכשיו יותר טוב, פירה למשל. בישול זה לא מתכון, בישול זה להבין". בלי להתכוון, אבן זיהה בדיוק את הבעיה שלי. אין לי סבלנות "להבין", אני תמיד מחכה "לאכול". כשאני מביטה בו עובד אני לא יכולה לא להתפעל. מהדיוק, מההשקעה, מהקירבה לכיריים. חם לי. בפעם הראשונה הנקבוביות שלי מבינות את הביטוי "אם אינך יכול לסבול את החום, אל תיכנס למטבח". אני חייבת להתרחק טיפה מהאש. אבל אין לי אומץ: כל התלמידים האחרים נהנים מזה כל כך. ההחלטה להתרחק, בסופו של דבר, לטובת קילופים מאווררים, מביאה לתוצאות דרמטיות. "מי קילף את הארטישוק-" נורית השאלה באוויר. השף עובר בינינו, ואני מתכווצת. ידעתי שאסור היה לי לנסות להעמיד פנים שאני חלק מהקבוצה. אוקיי, אז הארטישוק הירושלמי לא קלוף היטב, אז מה? אולי נוח לו ככה? השף מעביר את המשימה לידיים אמינות יותר (תיכוניסט, סימנתי אותך) ונותן בי מבט חודר. ממשיכים הלאה בשתיקה נוקבת שאומרת הכל. בשלב זה אני בוחרת לצאת מהמיקרו. אני משתפת את הנוכחים בסיפורי הדגל שלי - על הסלט הבלתי אכיל שהכנתי, על הפסטה שנדבקה לסיר לבלי הפרד, ועל הכריך שאיש לא רצה לאכול ביום הראשון באוניברסיטה (משהו התפורר לתוך משהו). הסיפורים שלי נשמעים להם טיפה מוגזמים - זהו, שהם לא - וכשאני מתרברבת בכישרון הבישול שלי, שקוראים לו "מיקרו" (מתכון בסוף הכתבה), הם מזדעזעים. כשהצלחת עם הקרפצ'ו מגיעה אלי, אני לא מוכנה לטעום את זה, והכיתה מתחילה לאבד סבלנות כלפיי. מזל שדרכינו ייפרדו תיכף. הם מצלמים בהתלהבות את המנות שהכינו, מנציחים את הרגע שבו התקינו ארוחה שהיתה יכולה לככב ב"מאסטר שף". גם אני מצלמת בנייד שלי, ושולחת לבעלי תמונה מגרה. "את הכנת-" הוא שואל. תמים כזה. בין ביס לביס, אני חושבת: מה היה לי קשה? הכל. לקלף. החום של המחבת. צריבות. מדידת כמויות. מה היה כיף? כל היתר. היין האדום, האוכל הנפלא. התלמידים נהנים מכל נגיסה, גם בגלל הטעם וגם מכיוון שזו עבודה שלהם, עצמאית. השף מביט בהם, גאה כמאמא עוף. "בחרת מקצוע קשה לאללה", אני אומרת לו. "זה מקצוע מאוד קשה מבחינת מה שהוא דורש פיזית ומנטלית - שעות על הרגליים, עבודה קשה ומפרכת, סופי שבוע ולילות. זה כאילו קצת חיים מחוץ לחיים, במובן הזה שאנשים צורכים את השירות שלך בשעות הפנאי שלהם. אבל המקצוע הוא זה שבחר בי, בגיל 19. שירתתי במוצב בלבנון, ועברתי חוויה מכוננת, כשראיתי איך גששים בדואים מטפלים באוכל שלהם בכבוד. הם הכינו סלט, חביתה וקפה עם הל. מאותו יום, כשחזרתי הביתה בסופי שבוע, התחלתי לבשל עם אמא שלי, ואחר כך לבד. כל היצירתיות שיש בי יוצאת החוצה דרך הבישול". בדיוק כמו אצלי. תגיד, יש לך רעיון איך אפשר להפסיק לפחד מהמטבח- "בקורס חובשים לימדו אותי שהדרך הכי טובה לטפל בחייל שחטף הלם קרב היא להחזיר אותו לחזית. מי שמפחד מהמטבח, שיתחיל פשוט לבשל". מהיר ועצבני אוקיי, אז אני לא שייכת לליגת-העל של הבשלנים, אבל בטח יש מקום גם לאנשים כמוני במטבח. אני מנסה שוב, הפעם במקום אחר. סדנת "מנות מהירות לאנשים עסוקים" של רשת "chef4" - סדנה חד-פעמית בת ארבע שעות (260 שקלים) - נשמעת לי אידיאלית. לא שאני כל כך עסוקה, אני פשוט מאמינה באוכל מהיר. עוד בשלב ההתכנסות אני מגלה שאני בחברה טובה. יש איתי עוד 12 אנשים שהקשר בינם לבין בישול נראה מבוסס על אבקות מרק. אני צדה את התלמיד הראשון, חגי (37). עובד אלקטרוניקה, שמגדיר את עצמו "פחות מבשלן חובב". ממבט ראשון הוא נראה לי כמו בחור של מיקרו, ובקיצור - בחור כלבבי. מה הביא אותך הנה- "הרעב". (תשובה נכונה) אתה מבשל בבית- "בקטנה. אני יודע להכין חביתה, חזה עוף וקציצות מתוך מתכונים שמצאתי באינטרנט". (גם זה יותר מדי בשבילי). מרשים מאוד. "נראה לי נחמד לבשל עבור אחרים, ואם ייצאו לי מהסדנה כמה מנות פשוטות וטעימות, זה יהיה סבבה". (מושלם!) עוד מעט, כשייתנו לו סכין ליד, יתברר לי שחגי אולי מגדיר את עצמו "פחות מחובב", אבל אם במקרה חיים כהן יעבור לידו ברחוב ויציע לו עבודה, חגי לא יסרב. כאן, אני חוששת, יש בינינו שוני מסוים. שתי צעירות חמודות שעומדות לידינו מספרות לי שהן סטודנטיות בבין-תחומי. "אנחנו יודעות לעשות אורז", הן מכריזות. בזמן שאני מהרהרת למה הן מתכוונות כשהן אומרות "לעשות אורז" (גם אני יודעת לעשות אורז, מתקשרים לאמא ומבקשים ממנה להכין אורז לשבת) - השף חיים סלומון נכנס לכיתה. הכיתה היא חלל ענק ומאורגן היטב. כלי המטבח במקום, כל ההכנות נעשו מראש: הלימונים במקומם, התבלינים ליד הכיריים, וכל מיני דברים ירוקים קצוצים דק מונחים בקעריות. לסלומון מחכה סו-שפית יעילה ונעימה (שאלה לפמיניסטיות: איך זה שיש כל כך הרבה סו-שפיות וכל כך מעט שפיות-), וכשהוא מתחיל לדבר, אני מבינה ששפים הם קודם כל, או בסופו של דבר, קומיקאים עם כישרון בישול. השף, שמנמן וחייכן, מבקש לא להתייחס למתכונים שקיבלנו כאל תורה מסיני. "פה עושים מה שאני אומר", הוא מבהיר. אני מעיפה מבט בחוברת שקיבלנו. היום נכין עגבניות ממולאות בקר ואורז, אורז עם פרגיות וירקות שורש, פילה דניס ברוטב עגבניות ועשבי תיבול, סלט חסות בוויניגרט בוטנים וסופלה שוקולד. נשמע מרזה. סבב שמות קצר מגלה שלסדנה הגיעו עוד צמדים. למשל, נועה (34), עובדת הייטק נשואה ואם לפעוטה, ואמה אסתי (63). "כל מה שהיא לא יודעת - זה בזכותי", מכריזה אסתי בגאווה, "גם אני בורה קולינרית". בהמשך יתברר שנועה באמת לא יודעת כלום על בישול, מה שיהפוך אותה אוטומטית לחברה הכי טובה שלי בעולם למשך כמה שעות. אנחנו מתחילים באורז. בשלנים ואמא שלי, אנא דלגו לפיסקה הבאה. לכם אולי זה נשמע אלמנטרי, אבל אנחנו כיתת מתחילים. אני גומעת כל מילה בשקיקה, ואני לא היחידה. כולם רושמים כל מילה. "איזה קבוצה אתם, הקבצה ג'? אפילו אורז אתם לא יודעים לעשות-" תוהה השף בקול של רס"ר. ביציע נשמעים מייד קולות של אלה שכן יודעות. אני פוזלת לכיוון הקולות ומזהה את שתי הסטודנטיות ממקודם. יופי לכן, חנפניות. השף קופץ למתכון אורז עם פרגיות וירקות שורש. הוא מדגים בפנינו ערבוב אורז עם ירקות ומחפש מתנדבים שיעזרו לו עם העגבניות הממולאות. הסטודנטיות מתנדבות לקלף. סלומון סופר את העגבניות, "אבל אני לא אוכל, אני לא רוצה להשמין", הוא מצהיר לקול צחוקה של הכיתה. שף רזה יכול להוציא מוניטין רע למקצוע, כמו צלם עיוור. בשל קוצר הזמנים, סלומון רץ על החומר. עכשיו הוא מעניק לנו טיפ חשוב לחיים: שימו צלחת מתחת למכסה של הממולאים. אני כותבת את זה כי אולי לכם יהיה מושג למה הוא התכוון. "איך הצלחת לא תישרף-" שואל מישהו חכם, והשף מבטיח: "היא לא". ליתר ביטחון ולנוכח היכרות עם רמת הכיתה, הוא מוסיף: "אל תשתמשו בצלחת פלסטיק". כשהוא עובר לבצל ממולא, אני מאבדת ריכוז. הנה משהו שלעולם לא אנסה לעשות בבית, בוודאות. כשבכיתה מתעורר ויכוח סוער אם להחליף מנה לא טעימה במסעדה, סלומון מציג דעה נחרצת. "אף שף לא יכול לרצות 100 אחוז מהסועדים. המנה שהלקוח הישראלי הכי אוהב היא מנת הפיצוי". יש לי מה לומר בנושא, אבל חבל לי להרוס את הרושם הטוב שמותירה שתיקתי. כשהשף מציע שננסה בבית לעשות כרוב ממולא (המקצועניות בקהל קוראות "עשיתי! עשיתי!"), נועה, שיש לה יותר ביצים ממני, מצביעה ומקבלת רשות דיבור. "אני עצלנית", היא אומרת בלי לעפעף. "אני מגיעה הביתה ואני רוצה אוכל עכשיו, להוציא מהמקפיא ולאכול". השף לא מחבב את השאלה. יש מצב שהוא נפגע באופן אישי? "אז תקני אוכל של מעדנות", הוא עונה לה בקרירות. תחקיר קצר מעלה שנועה מגיעה הביתה פעמיים בשבוע בשעה הקסומה 23:00. "אני ממש לא מבשלת, וגם בעלי לא ממש מבשל, אבל הוא היה רוצה שמישהו במשפחה יידע לבשל". אז ממה אתם ניזונים? "מאוכל שחמותי מכינה, ממסעדות, ומהאוכל בעבודה. מסתדרים". השיחה הזו מייד מזכירה לי שאני צריכה לדבר עם אמא שלי בדחיפות על ארוחת שבת. בינתיים נועה מצטרפת למבשלים המתנדבים, שעובדים על העגבניות הממולאות. אני נצמדת אליה ומעודדת אותה להמשיך לקלף. השף עובר להתקנת פילה דניס, "הדג שהכי קל לעבוד איתו". "אייל שני אומר שלא מורידים את העור!" מגיעה קריאה מהקהל. "אייל שני גם מאוהב בעגבניות", יורה השף תשובה מוכנה מראש. ליד עמדת החיתוך אני מוצאת את יאיר (41), שעוסק בהדברה. "היום זאת הסדנה הראשונה שלי", הוא אומר לי בהתרגשות. "אני יודע לבשל לא מעט. בשרים, איטלקי, מנות ראשונות. אני מבשל לעצמי, למשפחה ולחברים". מזל טוב. איך הגיבה הסביבה- "אנשים חייכו, כי זה זר להם. הם מפחדים מבישול. היו גם כאלה שאמרו לי שמגניב וכל הכבוד". איך התחלת לבשל- "בהתחלה פחדתי מהמטבח, אבל מתישהו הפסקתי להסתכל על המתכונים והתחלתי בשיטת ניסוי וטעייה. זה השלב שאתה מתחיל ליהנות. אתה לומד להבין שגם אם זה לא יצא טעים, לא נורא. בשלב הזה אתה אומר לעצמך: 'טוב, אני אעשה את זה שוב' - עד שאתה לומד לסמוך על עצמך. אין מונופול על השכל במטבח. כבר יצא לי להכין ולזרוק". פדיחה, לא- "עושים את זה כשאף אחד לא בבית". נקודה חשובה למחשבה: אף אחד לא מוכרח לדעת על הניסיונות שלי. אנחנו שלוש שעות בתוך הסדנה, ובשלב זה כולם משתתפים בבישול. אוקיי, כמעט כולם. אני מסתובבת בין התלמידים, מעמידה פני עסוקה. סלומון תופס אותי על חם. "את יכולה לערבב-" הוא ספק שואל ספק מורה לי על קערה שפעם תהפוך לסופלה שוקולד. טוב, אני מוכנה לתרום משהו מעצמי לטובת הקינוח. השף חותר לסיום. בזמן שאני התחמקתי מכל מטלה, הוא והתלמידים עמלו על פילה הדניס, הכניסו לתנור את העגבניות, הפכו את החסה לסלט עם רוטב והקפיצו פרגיות. נותר רק הסופלה. "ההבדל בין עוגת כושי לסופלה הוא דקה אחת", מסביר סלומון. "צריך לנסות בבית כמה פעמים עד שזה מצליח". אחרי 20 שנה במטבח, בין היתר במטבח של מאיר אדוני ("השף הטוב בארץ"), הסופלה שלו מצליח. מאוד. האוכל כל כך טעים, שאני משתדלת לא לנקות את כל הצלחות. בחיים לא טעמתי סלט חסות עם ויניגרט בוטנים - אני מתנגדת עקרונית לאכילת חסה, על כל צורותיה - ועכשיו, כשאיש לא מבחין, אני הולכת לקחת תוספת ותוהה אם הוא עושה משלוחים. נשכנים במקום סירים בבית, אחרי שעיכלתי את הדברים, אני פותחת את המקרר. אין הפתעות. ביצים, חלב, שוקו, גבינות. מגירת הירקות די שוממת. במקום שבו אמורים לנוח סירים יושבים נשכנים של הילדה. הסיבה שחשבתי שכדאי שאלמד לבשל היא בת פחות משנתיים, ואוכלת כמעט הכל. עכשיו, אחרי שראיתי שבישול הוא בדיוק מה שחשבתי - עבודה קשה ומפרכת, ולא בטוח שמתגמלת - ברור לי שאם היא בונה על אוכל ביתי, כדאי לה להתקרב עוד יותר לאבא ולסבתא. מהסירים שלי כנראה לא תצמח המנה העיקרית החמה, אבל אני בהחלט אעבוד על הקינוח. קרמבו נחשב- המתכון שלי לקינוח ביתי החומרים: • פיתה • ממרח נוטלה • בננה • קוקוס (אפשרי, לא חובה) מפשירים את הפיתה במיקרו. מגלים שהיא חמה מדי והתקשתה. זורקים אותה לפח ומפשירים עוד פיתה. הפעם מוציאים אותה בזמן. מורחים שכבה נדיבה של שוקולד נוטלה ופורסים את הבננה לחתיכות נאות ולא סימטריות. מכניסים למיקרו לעוד חמש שניות. מוציאים מהמיקרו. בוזקים קוקוס ומגישים בלי נקיפות מצפון.
