השבוע לפני 70 שנים סערה הארץ עם פרסום הידיעה שלא פחות מ־17 ילדים מתו בתוך שבוע אחד בבית החולים הדסה בתל אביב. נמסר שהסיבה למות הילדים היתה קשורה לעובדה שהם התקבלו לטיפול במחלקות באיחור רב, בשל מחסור במיטות. אחד הרופאים בבית החולים, שדרש להישאר בעילום שם, אמר לסופר העיתון "דבר" ש"ניתן היה להציל אח חיי רוב הילדים שהלכו השבוע לעולמם, אילו הם היו מתקבלים לטיפול במועד". הוא הוסיף: "אנחנו קורסים תחת העומס!"
במהלך השבוע שבין 12 ל־17 במאי 1949 נדרשו לאשפוז דחוף 242 ילדים, אולם בית החולים בעיר הצליח לקלוט לטיפול רק 65 מהם. מקרים דומים של תמותה בשל היעדר חריף של מקומות אשפוז דווחו גם ממקומות אחרים בארץ, אך נדמה שמצוקת האשפוז בתל אביב היתה הקשה ביותר. השבוע לפני 70 שנים שלח ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, מברק לשר הבריאות, חיים משה שפירא, שבו כתב בייאוש: "אם דרישתי לתוספת מיידית של 400 מיטות אשפוז לבית החולים העירוני לא תיענה כאן ועכשיו - אני צופה בקיץ הקרוב לקריסה של מערכת הבריאות בעירנו".
מתברר שכבר חמישה חודשים דורשת עיריית תל אביב את התערבות משרד הבריאות לפתרון בעיית האשפוז בעיר, אך לא מקבלת כל מענה. חודשיים קודם לכן התייצבה משלחת רופאים זועמים בלשכתו של שר הבריאות בקריה בתל אביב, להזהירו מפני הסכנות הגדולות הצפויות עקב מצוקת התחלואה הנוראה, אולם השר סירב לקבלה. במהומה שפרצה במקום התבקשו הרופאים להגיש לשר הבריאות מסמך מסודר, שאכן הוכן והועבר כעבור יומיים, אך גם פנייה זאת לא זכתה לכל מענה מטעם השר - גם שבועות ארוכים אחר כך.
פנקס תלושי צנע, 1949 // צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
תחת מעטה חשאיות: הודפסו "פנקסי הצנע" לתושבים
השבוע לפני 70 שנים דווח לראשונה כי תחת מעטה חשאיות החלו מאות פועלים ופקידים להכין בבניין אבן גדול במיקום סודי בירושלים, ב־12 במאי 1949, את פנקסי התלושים שישמשו את האזרחים בתקופת משטר הצנע - שעליו הכריזה הממשלה כמה ימים קודם לכן.
עשרות אנשים שעבדו בשתי משמרות עוקבות מדי יום, רובם עולים חדשים ומשוחררי צבא, הפעילו מכונות דפוס, מכונות חיתוך וכריכה. על מלאכת הייצור פיקח צעיר בן 23 בשם דוד הירשברג, ששוחרר מהצבא במיוחד לצורך המשימה המורכבת, "בשל ניסיונו הצבאי בפיקוד על מבצעים לוגיסטיים מסובכים", כהגדרת דובר משרד האספקה והקיצוב, שהיה אחראי להנפקת פנקסי התלושים.
מייד עם ייצורם הועברו הפנקסים לשולחנות ארוכים, ושם טופלו על ידי "צוות מיון", שארז חבילות־חבילות של פנקסים בארגזי קרטון. אלה הועברו לקומות אחרות בבניין וטופלו על ידי יותר מ־400 פקידים, שהיו ממונים על עבודות הרישום, הכנסת כל פנקס ופנקס למעטפה נפרדת, ורישום שם הצרכן שאליו מיועד הפנקס, פרטי החנווני שאצלו אמור הצרכן לבצע את קניותיו באמצעות התלושים וכתובות המגורים והעסק של שניהם.
על קבוצה אחרת של פועלים, שנקראה "המשגיחים", הוטלה המשימה לפקח ולשמור על הפרויקט הגדול - מביקורת הדוקה בפתחי הכניסה לבניין, לבל יחדור למקום אדם לא מורשה, ועד בקרה קפדנית לאורך כל קו הייצור וספירה מדגמית של התלושים, כדי לוודא שחלק מהם לא "הסתננו" למקומות בלתי מורשים - כלומר, לכיסיהם של העובדים.
שי לצה"ל מהכובענים של ניו יורק
ב־17 במאי 1949 נערך באחד ממרכזי האספקה של צה"ל טקס תודה והוקרה ל"איגוד התופרים של אמריקה", ובו השתתף יו"ר הארגון, יעקב פוטובסקי, שהגיע במיוחד מניו יורק.
שמונה חודשים קודם לכן הגיעו לארה"ב נציגי אגף הקניות של משרד הביטחון, כדי להיפגש עם ראשי ענף ה"שמאטעס" (כינוי ביידיש לטקסטיל ולביגוד) בניו יורק, שנשלט ברובו בידי יהודים, ובסדרה של פגישות הצליחו לשכנעם לספק מתוצרתם לצה"ל - ללא עלות.
"ראו בכך את תרומתכם לביסוסם של הצבא העברי והמדינה היהודית, שאליה תגיעו גם אתם יום אחד", אמרו הנציגים מישראל לראשי האיגודים, שנעתרו לבקשה ברצון: בעלי בתי החרושת נתנו את הבדים ואת המכונות, הפועלים היהודים תרמו את שעות העבודה הנוספות שלהם, וחיש קל החלו לזרום לישראל רבבות חליפות מדים, מכנסיים, חולצות, חצאיות וכובעים.
פוטובסקי היה גם בעליו של מפעל כובעים, והוא תרם לישראל אלפי כובעים שכונו בארץ "היטלמאכר" (כובען ביידיש). היה זה כובע מצחייה, שלחלקו האחורי חוברה יריעת בד שאפשרה את כיסוי העורף. בצידו הפנימי נרקם הכיתוב ביידיש: "אַ מתנה פֿון די ייִדישע היטלמאַכער אין אַמעריקע פֿיר צבא הגנה לישראל" (מתנה מהכובענים היהודים באמריקה לצבא הגנה לישראל) - ומכאן קיבל הכובע את כינויו.
חיילת חובשת כובע "היטלמאכר", תחילת שנות ה־50
שוב יש כסף קטן: משלוח מטבעות חדשים מאנגליה
ב־14 במאי 1949 הגיע לארץ משלוח גדול של מטבעות שהוזמנו בדחיפות מאנגליה, ובכך הגיעה לפתרונה הבעיה הגדולה של מחסור במעות, שגרמה לקשיים רבים במסחר הזעיר.
"זהו יום היסטורי", אמר אחד האזרחים לכתב העיתון "על המשמר". "המטבעות האלה, עם חותמת תש"ט עליהם, יהיו שווים יום אחד הון". האם הוא צדק? תשפטו בעצמכם: מטבע של 50 פרוטה מאותם ימים נמכר לאספנים ב־2019 תמורת כשני שקלים.
דוכני פיס הוצבו בכל פינות תל אביב החל מ־1951, כיוזמה של ראש העיר באותם ימים, ישראל רוקח // צילום: דוד אלדן, לע"מ
בעט, אלון (המקורי)
ההתאחדות הישראלית לכדורגל הודיעה ב־13 במאי 1949 על תחילת ההכנות לשני משחקי ידידות בכדורגל שיתקיימו בקרוב בין הנבחרות הלאומיות של ישראל ויוגוסלביה. משחקים אלה פתחו סדרת התמודדויות מרתקות בין הנבחרות, שנמשכה יותר מעשור. אותם משחקים גם שימשו רקע לסדרת ספרי ילדים פופולרית שנקראה "הספורטאים הצעירים" (פרי עטו של שרגא גפני, תחת השם "אבנר כרמלי").
המפעל של הרצל נסגר
הצו שהשית משרד האספקה והקיצוב על תעשיית השוקולד בישראל, ובמסגרתו נדרשו בתי החרושת לצמצם ייצור, הסב נזק ליצרנים קטנים רבים שסיפקו לבתי החרושת את צורכי הדפוס, הקרטון והאריזות.
השבוע לפני 70 שנים התברר שגם בן משפחתו של חוזה המדינה תאודור הרצל, שנשא אותו שם, נאלץ לסגור את המפעל הקטן שלו שבשכונת הרכבת בתל אביב, שייצר נייר לעטיפות ממתקים. פועל במקום אמר במרירות לעיתון "דבר": "הנה, גם את הרצל סגרו, מחר יסגרו את כל המדינה".
ישראל התקבלה לאו"ם
ב־11 במאי 1949 התקבלה ישראל כחברה מן המניין בארגון האומות המאוחדות. למחרת התייצבו בחזית בניין האו"ם בניו יורק שר החוץ, משה שרת, והשגריר הראשון באו"ם, אבא אבן, והניפו בגאווה את דגל ישראל, שצורף לדגלי 58 הארצות שהיו חברות בארגון באותם ימים (בצילום למעלה, באדיבות הארכיון הציוני המרכזי). מייד אחר כך הודיעו בריטניה וצרפת על הכרתן בישראל דה־יורה (לפי החוק), ובכך הושלם סופית הליך הצטרפותה של ישראל למשפחת העמים.
-------------------------
דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין | כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו