הרבה זמן לא עשיתי משהו בשבילי. בסופה של תקופה לחוצה, עוד סבב שבו הכתפיים כבר לא יכולות לסחוב, הרגשתי שאני חייבת להיחלץ למעני. צריכה להציף את האוזניים במים, לשקוע. בתאל אמרה שהיא עושה מסיבת טבע, צהריים של שישי, במאחז. נאחזתי ברעיון הזה, ונסעתי.
כשעושים שינוי בחיים מגיעים למחוזות מרתקים, לחוויות חדשות. מאז הגירושים אני תוקעת דגל במקומות שלא ידעתי שקיימים. ליל הסדר שלי, למשל, הפך לקשת של צבעים עזים מאז התפרקה לי המשפחה: ההרכב אחר; אפשר להתעלם מכללי קיפול המפיות וסדר הגשת המנות; שולחן החג מתמלא משמעות ורוח. בתור נשואה (רווקה לא יצא לי להיות מעולם) לא הלכתי למסיבות. בטח שלא מסיבות טבע. המסיבות הנועזות שבהן נכחתי היו מסיבת חנוכה בגן וטקס יום העצמאות בדשא של היישוב. כגרושה אני שומטת כל כך הרבה ממה שאני כן, ומה שאני לא, ומוכנה פשוט להיות.
נסעתי לשדה בעז, מאחז מעורב של דתיים וחילונים, ארבעים משפחות צעירות, אלף מטרים מעל פני הים, אחד המקומות היפים בתבל. מסביב ליישוב הקטנטן פזורות נטיעות התושבים: חיטה, תירס, אבטיחים קטנים, כרם ענבים. במדרונות המרוחקים עצי זית של פלשתינים. הנוף בגובה כזה הוא פנורמי, דבר לא מסתיר את הקווים הגליים של הרים וגיאיות, ובאביב הכל צבוע בירוק רנסנסי. עשיתי סיבוב מלא עם הגוף, כשהפה פתוח לקבל פנימה את היופי.
התקדמתי עם המכונית לפי השילוט בכתב יד. בשיפולי היישוב הזעיר, ליד בית אבן מהתקופה הצלבנית, עמדו מאתיים איש בשדה עם ידיים באוויר. עמדת הדי.ג'יי הוצבה על במת סלעים. הרמקולים הפיקו בסים שהעבירו רטט דרך האדמה הרכה. על גג בית האבן הצלבני עמד ילד ורקד. הוא סובב מטרייה בקצב הריקוד. מול המסיבה: חוסאן, כפר פלשתיני. מסגד ציורי במרכזו.
• • •
אם יש סצנה היפית אמיתית בישראל, היא נמצאת בשטחים. תרבות נגד פורחת במרחב שבין שכם לחברון, אבל היא איננה פוליטית במהותה הפנימית. היא כוללת צמחונות, תורות רוחניות, נזם באף, בוז לבורגנות, שכבות בדים רכים, והרבה שיער. מסיבת הטבע בשדה בעז היתה קטלוג של תסרוקות, תספורות, זקנים וראסטות. עם כל הכבוד לוודסטוק, אנחנו מעבר להרי החושך. אי אפשר לקיים משהו בהתנחלות, מעצרת מחאה ועד תליית כביסה, בלי רוח עזה. רוח עזה אכן נשבה. מה שהעניק לשיער הראשים נפח גדול יותר, והוא התנועע אנה ואנה. אני חושבת שלעסתי שיער של מישהי תוך כדי ריקוד.
סביבי רקדו אנשים בכל הגילאים. כולם נראו שמחים. ילדים שלא רוצים לגדול, שבאו עם הילדים שלהם. נשים במטפחות עם תינוקות על הידיים. גבר בקעקוע על הקרסול, חולצה צמודה וציצית. גבר במשקפיים מעוצבים וחליל נאי ביד. המון סנדלי שורש. המון רגליים יחפות, טופפות על אדמה. על ספה ישנה ישב מישהו בכיפת בד חומה ולמד ליקוטי מוהר"ן.
האם הם "דתיים"? אלו הגדרות של העולם האחר. יש אזורים בישראל שבהם התפר לא נראה. דתיים, חילונים, דתל"שים, רוחניים, לומדי תורה שאינם שומרי מצוות, שומרי מצוות שאינם חובשי כיפה. רצף, שעטנז וכלאיים. עוד ועוד אנשים הגיעו למסיבה, באור יום, בעיצומן של ההכנות לשבת, דורכים ברגליהם, שותים ערק, קופצים במקום. הרוח העיפה את הסככה המאולתרת. השמיים היו עשויים עכשיו מידיים של בני אדם והמון שיער מתעופף.
לאחרונה התחלתי לתת שמות לרגשות שעולים בי בזמן מוזיקה. שיר שמעורר בי הודיה. שיר שמזכיר לי שאני כועסת. שיר נחמה ופיוס. צלילים שעושים אותי עצובה. צלילים שמפיחים בי אופטימיות. שמנקזים החוצה זעם. אהבה. עצב. הכרת הטוב.
איור: בת־אל בן חורין
וגם זה חדש: תפרים שאני פותחת כשמוזיקה מגיעה. לפני שהכרתי את התהומות הייתי אישה של מילים. לא הבנתי מה זו מוזיקה. בתווך שבין מכות חשמל שהחיים העבירו אותי התחלתי להבין.
פעם, אם נשאלתי לגבי שירים שאני אוהבת, הייתי עונה שאני חירשת מוזיקלית. השירים שאהבתי היו אלו שמילותיהם נתנו בי הד, לא הלחן. בנסיעות ארוכות במכונית הפעלתי קול אנושי מדבר והאזנתי לתוכניות מלל. היום אני נכנסת למכונית ונותנת למוזיקה לשקוע אל השכמות.
במסיבה בשדה, עם התלתלים המתעופפים ותנועות חמות של ביטים דרך האדמה, הרגשתי כמו תיירת זרה ובו בזמן כמו תושבת ותיקה. אנשים זיהו אותי. לא היה לי אכפת שאני לא יודעת לרקוד. לא מיהרתי, כי הילדים היו אצל אבא שלהם בשבת, ושבת בלעדיהם דורשת מעט הכנות. שמתי לב לגוף הזז שלי. לנקודת האור בשמיים. וחשבתי שטוב להגיע למקומות חדשים.
• • •
האירוע המוזיקלי הגדול בעולם מתרחש כאן בעוד יום. אולי יש לומר: אירוע הבידור הגדול בעולם. שירי האירוויזיון הם לא תמיד מוזיקה ולא תמיד מעוררים רגשות. למה הצעצוע האלקטרוני המהבהב הזה מעורר כל כך הרבה רחש בעולם? הרי לא ממנו תצא בשורה אמנותית, הלהיטים שלו שוקעים מהר אל הכלום, גם התחרות עצמה לא מאוד מותחת.
אז למה האירוויזיון מקבל תשומת לב והתרגשות שדרנים? בגלל הקהילות. כמו בספורט. האירוויזיון עובד על שייכות לאומית. מנכיח את הקהילה שלך, השפה, התרבות, הדגל. הוא בדיוק ההפך מ"Imagine" של ג'ון לנון, שהציע לדמיין עולם בלי מדינות ובלי דת, עולם שבו אין על מה למות ולכן אין עבור מה לחיות, עולם בלי קהילות.
בני האנוש חייבים משמעות. אין משמעות בלי מחויבות, ואין מחויבות בלי שייכות. מחיקת הזהויות שג'ון לנון מבקש היא אסון אנושי שמייצר תלישות, ניכור, פחד גדול. אתה צריך לדעת מי המשפחה שלך ומי העם שלך, להיות משויך, כדי להילחם בפחד.
הדבר הגדול שקורה באירוויזיון הוא חצי השעה האחרונה. בשלב התוצאות אתה כל כך אוהב את המדינה שלך וחרד לטבלת הניקוד שלה, כך שיותר קל לסבול את השירים. ופתאום מדינה היא קבוצת כדורגל, ואתה יודע לאן אתה שייך (גם אם המילים לא תמיד בעברית). ושאם הפסדנו - זה בגלל האנטישמים. בהצלחה, קובי מרימי.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו