התקיפה בסוריה: מלחמה קלאסית של "אין ברירה"

מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה הדירה ישראל את רגלה מכל מעורבות באירועים הפוקדים את השכנה מצפון.

בשורה ארוכה של דיונים נדונו היבטים שונים של ההתפתחות בדמשק. בין השאר משום שממשלו של בשאר אסד הוא הנציג הבכיר והחוליה המקשרת של איראן בדרך אל חיזבאללה, והפיתוי לפעול להפלתו היה יכול לשרת את האינטרסים של ישראל בכמה תחומים.

לא רק בקטיעת הרצף ללבנון, אלא אפילו בגישושים הסמויים שלא נסתיימו להגיע להבנה עם טורקיה, אשר יחסה העוין לאסד גלוי על פניו. בסופו של דבר נמנעה ישראל ממעורבות, ואפילו הצדדים כמעט לא ייחסו לה נוכחות בזירה כל אחד לטובת יריבו.

זו היתה מדיניות נבונה - למרות הפיתוי המובן לפגוע בבעל ברית של איראן, ובעיקר בשנים שבהן נתונה שימת הלב הישראלית לאיומים העולים ממיזם הגרעין של טהרן.

עתה חל שינוי ולפי מקורות זרים, תקף חיל האוויר יעדים סוריים במהלך השבוע. זהו צעד מובהק של "אין ברירה", אשר כמעט אין מי שיסתייג ממנו אפילו בזירה הבינלאומית העוינת לישראל.

רק שצעד כזה אינו בהכרח חד-פעמי. הממשל הסורי, ולעתיד אפילו המורדים, מחזיקים בכמות כה גדולה של נשק מסוכן - כימי ואחר - אשר זליגתו ללבנון עלולה לשנות את השליטה בשמי ארץ הארזים.

בעצם המשלוחים של נשק מתקדם מסוריה המתפרקת לחיזבאללה, יש בכוחם לכפות בפועל על ישראל להפעיל את צה"ל כדי לסכל כוונות אלה.

זו המשמעות הקלאסית של ה"אין ברירה" - המונח אשר מלווה את מדיניות הביטחון הישראלית מאז הקמת המדינה, ומצוי במחלוקת מתמדת.

ישראל מעוניינת מאוד להימנע ממצב זה. היא יודעת כי סכנת ההידרדרות מוחשית. אך עליה לנקוט צעדים שעלולים להבעיר את הזירה, אין ברירה.

בגלל הקיפאון-

שבחים רבים הורעפו על נגיד בנק ישראל, הפרופסור סטנלי פישר. הוא החליט לפרוש לאחר שמונה שנות כהונה. חבל שלא ראה לעצמו אפשרות להשלימה עד 2015. צריך לקוות כי יוסיף לראות בישראל את ביתו, אף על פי שכל שדרות הכלכלה הבינלאומית פתוחות בפניו.

פרישתו לוותה בפרשנות כי אינו מרוצה מההתנהלות הכלכלית הצפויה של הממשלה הבאה. הוא לא נידב הסבר כזה למהלכו, אם כי לא נמנע מלרמוז על מחלוקת לגיטימית עם האוצר. גם זו במשורה, מצד אחד רמיזה שתיתכן עליית מסים בעתיד הנראה לעין, מצד אחר שמצב המשק טוב מכפי שהוא נחזה על ידי רואי שחורות.

להערכתי, אחת הסיבות לפרישתו נובעת מדאגתו מההתפתחות בזירה המדינית, מהמבוי הסתום במו"מ עם הפלשתינים ומהשלכותיו על היחסים עם המערב. הכל ייוודע רק לאחר פרישתו, בראיון הגדול שיעניק בעוד כחצי שנה.

הכל ידוע מראש

הנשיא שמעון פרס הטיל על בנימין נתניהו להרכיב ממשלה. לא היה בכך כל ספק מהרגע שבו נסגרו הקלפיות. גם הרכב הממשלה הבאה ידוע מראש. אפילו היקפה.

יאיר לפיד תובע כי מניין השרים לא יעלה על 18. הוא ייאלץ להתפשר. ראש הממשלה ועוד 24 הם המזער. גם זה יהיה הישג ליש עתיד. כל צמצום מעבר לכך יגרום למתח פנימי חסר תקדים במפלגות המרכיבות את הקואליציה. בממשלה כזאת יכהנו שבעה שרים מהליכוד בלבד. זה יחייב קיצוץ במספר השרים המכהנים עוד לפני שייראו בזירה פנים חדשות מטעמו.

המצוקה בישראל ביתנו ובש"ס תהיה גדולה יותר. עם 11 ח"כים תזכה כל סיעה לפחות מארבעה שרים. אולי יהיה צורך ברוטציה. שבעה ביחד, חלק מהתקופה ארבעה לישראל ביתנו, ובהמשך לש"ס, או להפך. עוד חידוש של הכנסת ה-19.

לא הכל אישי

"הכל אישי" הוא אחד המשפטים השגורים ביותר בפיהם של קוראי הספרים מהמאה ה-20. לפני 41 שנים פורסם ברב-המכר "הסנדק - דון קורליאונה איש המאפיה", ומאז נעשה בו שימוש בלתי פוסק בהקשרים שאין להם דבר עם עולם העבריינות. גם בפוליטיקה.

התקשורת רוויה במאמרים ובדיווחים פוליטיים, שבהם היחסים האישיים ממלאים תפקיד חשוב בהבנת ההתנהלות. כך גם ביחסים בין בנימין נתניהו לנפתלי בנט, וזה טבעי, אבל את הדיון העקרוני ראוי לנהל תוך כדי ניסיון לנטרל ממערכת השיקולים את "הכל אישי".

אילו היה הדבר אפשרי, כי אז להערכתי, בניגוד לכל האסטרטגיות הפוליטיות, המהלך הנבון מנקודת ראותו של הליכוד הוא דווקא להקדים את הבית היהודי במו"מ להקמת הממשלה. מפני שהקירבה בין עמדות בוחרי הליכוד לאלה של הבית היהודי גדולה מאשר שאר המפלגות המועמדות להיכנס לקואליציה.

לא מנקודת השקפתי, כמי שתומך ב"שתי מדינות לשני עמים". אך רבים בליכוד וכל הבית היהודי מתנגדים לנוסחה זו, שהשימוש בה יחודש דווקא עתה מול הממשל החדש של אובאמה. אבל דווקא סיעות אלה יכולות למצוא נקודה ארכימדית של הבנה בטיפול בסוגיה זו. בעיקרו של דבר, הסכם מוקדם בין הליכוד לבין הבית היהודי יעניק לנתניהו את 43 המנדטים הראשוניים הנחוצים לממשלתו, ועימם יוכל להגיע להבנה הראויה עם יש עתיד. לא בסדר הדברים ההפוך, שעל פיו הוא מתנהל עתה.

חשש שבנט יחתור להפוך את הליכוד? זה תמיד נכון ותמיד שגוי. עד לפני זמן קצר יוחסו כוונות אלה לאביגדור ליברמן. אך חשש בא וחשש הולך, ובסופו של דבר ההכרעה בכל מפלגה - לרבות הליכוד - נופלת בשורותיה בלבד.

הבשורה היא המשורה

החלטת היועץ המשפטי יכלה להיות גרועה יותר: לסגור את תיק החקירה נגד גבי אשכנזי וארז וינר. אך יהודה וינשטיין, שאחראי לסחבת בהחלטה ממאי 2012 ואילך, ידע כי הוא צפוי לעתירות של התנועה לאיכות השלטון ואומץ לבג"ץ כנגד ההשהיה, או כנגד סגירת התיק בלי חקירה. הוא ניסה להוריד גשם וללכת בין הטיפות ולא להירטב. לפיכך הטיל על המשטרה הצבאית (מצ"ח) לחקור את החשד להתנהגות בלתי הולמת של גבי אשכנזי ושל ארז וינר.

יש בהחלטה חיוב. היא שמה חיץ בין הביקורת על ההתנהלות הבלתי מנומסת של אהוד ברק ולשכתו לבין החשד למעשים פליליים אסורים בלשכת הרמטכ"ל אשכנזי. זו הבחנה נכונה. אשכנזי עלול לכאורה להיחקר עכשיו בשאלה האם הוא האיש הרע בפרשה החמורה של איסוף מידע על שר הביטחון. אך וינשטיין כדרכו מילא את תפקידו באיחור ובמשורה. אין הסבר ראוי מדוע לא לקיים חקירה מלאה כפי שתבעה ממנו התנועה לאיכות השלטון, לבד מאחד: אמנם מצ"ח יכולה להרחיב את החקירה על פי העובדות שיתגל, אבל הכל ייעשה בפיקוחו של וינשטיין שהבשורה שלו היא המשורה.

תשעה חודשים חלפו מאז ביקש מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לפתוח בחקירה. וינשטיין המתין ולא חזר בו מעמדתו הסרבנית, גם כשהפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני הצטרף לפנייה. אפעס, וינשטיין לא רצה להאזין. עכשיו הוא מקבל חלק מההצעות של לינדנשטראוס ועפרוני, וגם זאת כמי שכפאו שד.

נכון שמצ"ח יודעת לחקור. אין לה גם עכבות שמקורן בכישלון קודם של החקירה כפי שאירע למשטרה. אך למה להתחיל בחקירה חלקית אם אפשר לבדוק כבר עתה את הסוגיה החמורה של מעקב-דמוי-ריגול בלשכת שר הביטחון? הרי חלפו שנתיים וחצי מאז יצא מסמך הרפז מלשכת אשכנזי ונחת על מסך ערוץ 2, ומדוע להוסיף סחבת על סחבת-

החומר שנצבר מכיל אלפי עמודים ועדויות ושיחות טלפון. מה בנוגע לדיבור בדבר מעקב אחרי קצין בכיר הנפגש עם אישה נשואה, לכאורה כדי להרתיעו מלנקוט עמדה מסוימת נגד מחנה אשכנזי? אפילו אמר מישהו כי נושא זה לא יכול להבשיל לכלל תיק חקירה לבד מתיק גירושים - הבירור חייב להתקיים עד תום; ואם פרקליט המדינה משה לדור אישר בראיון עם איילה חסון בערוץ 1, ששיחת הטלפון אשכנזי-הרפז מבית ידידתו של הרמטכ"ל לשעבר מעוררת תהיות כבדות - מדוע שהמשטרה לא תחקור אם מדובר בשיבוש הליכי חקירה? מה לזה ולמשטרה הצבאית החוקרת-

המידע שנאסף וטרם הגיע אל שולחן החוקרים עולה על כל מה שפורסם עד כה בתקשורת. שנתיים וחצי של דשדוש בחקירה הופכות בסופו של דבר לשיבושה.

הבעיה היא שכל הרחבה של החקירה תלויה באישורו של וינשטיין. המעט שאישר הוא התפתחות בכיוון החיובי. היועץ המשפטי היפנה אצבע מחשידה כלפי אשכנזי ווינר, כראוי. אם וינר יפצה סוף סוף את פיו ויספר את כל הידוע לו, ויצטרף בכך לבן שיחו לשיחות הטלפון המביכות בועז הרפז, תצא האמת לאור. רק שהיא תגיע ליעדה בעוד זמן רב, אם בכלל.

נשמה סוערת

המוני ישראלים המפזמים את "צמח בר" לרחל שפירא ולנחום (נחצ'ה) היימן אינם יודעים כלל כי נכתב כלחן לסרט על פי ספרה של נעמי פרנקל "דודי ורעי" - הסופרת שהיתה "צמח הבר" המובהק של החברה הציונית בישראל, שייכת וזרה.

פרנקל נולדה למשפחה מתבוללת בגרמניה, ועלתה לעמק יזרעאל וחוללה דרמה מקומית כאשר נצמדה לאיש שגילה אותה, אהבת חייה ישראל רוזנצוויג. לצידו כתבה את "שאול ויוהנה" והספרות העברית נרעשה. היא הרבתה לכתוב, וגם ערכה את יומניו של הלוחם האגדי מאיר הר-ציון. היא העריצה את הקיבוץ ותיעבה אותו, ואחרי מלחמת ששת הימים חוותה מהפך אידיאולוגי והלכה מבית אלפא של השמאל הסוציאליסטי אחרי המתנחלים לקריית ארבע, וכיבדה אותם והתקוטטה עימם, והממסד הספרותי לא סלח לה כנראה על הקמת ביתה ממזרח לקו הירוק. היא חשה כי מחרימים אותה בשל דעותיה, אבל לא ויתרה.

לפרק זמן גויסה לצה"ל לכתוב את תולדות הקומנדו הימי במלחמת יום הכיפורים. במהלך שירותה הצבאי הכירה חיילת צעירה בשם ציפורה כוכבי-רייני. היא רצתה לסיים את שירותה בשלום ולפנות לאקדמיה, אבל פרנקל התעניינה בה ויום אחד כמעט כפתה עליה לכתוב את הביוגרפיה שלה. היא עודדה את הצעירה להתגורר עימה כמה ימים בשבוע. "אל תשאלי מה יגידו עלי, אל תחשבי על הקוראים. כתבי את אמת חיי", ביקשה בטרם מותה.

התוצאה היא טרילוגיה בשם "מלכת הקונכייה" שראתה אור בימים אלה. 1,500 עמודים על חיים סוערים שנמשכו 91 שנים, אשר למרות כל הטלטולים הפוליטיים והגיאוגרפיים נסתיימו כסגירת מעגל בבית העלמין בבית אלפא בקרבת אהבתה הגדולה, לא כמו צמח בר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו