גם במרחק 17 שנים מאז נפל אחיו הבכור בג'נין, נאבק יוסי אזולאי בדמעות כשהוא נזכר בשיחה האחרונה ביניהם. "דיברתי עם קובי ז"ל ארבעה ימים לפני שהוא נהרג. באותו יום נהרגו שני לוחמי גולני והוא היה צריך לפנות אותם מהשטח. הוא התקשר אלי ושמעתי את הכאב העמוק בקולו, כשאמר לי, 'יוסי, הסתכלתי על הפנים שלהם וראיתי את עצמי'".
סרן (מיל') קובי אזולאי ז"ל ממגדל העמק היה אחד מ־13 הלוחמים שנפלו בקרב המפורסם בעיר ג'נין במבצע חומת מגן. סיפורו ייחודי לא רק משום שזכה לאחר מותו בצל"ש אלוף פיקוד המרכז על תפקודו בעת הקרב. קובי כלל לא גויס למילואים והתנדב, פשוטו כמשמעו, להצטרף אל הכוח בלחימה ביהודה ושומרון באותם ימים סוערים. באזרחות הוא שימש קצין משטרה ביס"מ (יחידת סיור מיוחדת) עמקים שיושבת בעיר עפולה. מרחב עפולה, בתקופה האינתיפאדה השנייה, היה אחד האזורים העיקריים שסבלו מהפיגועים שיצאו מהשטחים, בעיקר מג'נין המרוחקת כ־20 דקות נסיעה מהעיר. בשל נחיצותו הרבה של אזולאי כלוחם יס"מ בזירות הפיגועים שספג העורף, הוחלט שלא לגייסו למילואים.
"באותה תקופה אף פעם לא ראיתי אותו ישן בפיג'מה או בטריינינג", נזכר האח יוסי, "תמיד הוא הלך לישון במדים וקם במדים, גם של היס"מ וגם של הצבא. במשך חודשים ארוכים אני לא זוכר שראיתי אותו על אזרחי בכלל".
מיכאל אדרי ואלי פרץ, שהיו פקודיו של קובי ז"ל ביס"מ, מספרים על הקצין הנערץ שהוביל אותם בתקופה הקשה ביותר שידעה היחידה בעשורים האחרונים. "לאורך חודשים ארוכים היו מקפיצים אותנו כמה פעמים ביום", מספר אדרי, "בכל הציר הזה של כביש 65 - ואדי ערה, מגידו, עפולה, כרכור - היו עפים לנו אוטובוסים, רכבי תופת, מחבלים מתאבדים התפוצצו, פיגועי ירי. גם אם היו פיגועים באזורים אחרים, אפילו בדרום, היו מקפיצים אותנו. עבדנו כאן בצורה מטורפת. היינו עומדים על הכבישים עם קסדות, נכנסים לכל מיני מקומות ובכל דקה מקבלים התרעה על חדירת מחבלים ורצים כמו מטורפים. פיגוע רדף פיגוע, ועד מבצע חומת מגן לא ראינו כמעט את המיטה, במיוחד קובי שהיה בתפקיד פיקודי. היא פיקד על שני צוותים והוביל אותנו בכל אירוע. היתה כאן ממש מלחמה, החזית היתה פה אצלנו בעורף - לא פחות מאשר בג'נין".
פרץ מוסיף בחיוך: "האוטו שלו נראה כמו מזבלה עירונית. מדי צה"ל, מדי יס"מ, כוסות קפה, פחיות קולה ונעליים מכל הסוגים: נעלי ספורט, נעלי ריצה לשטח, נעליים גבוהות לעבודה. קובי היה לא רק מפקד כריזמטי ואהוב שדאג לכולם גם מחוץ לשעות העבודה, היה לו גם ראש יצירתי. הוא תמיד חיפש איך להיות בצד המפתיע ולא בצד המופתע.
"באחת הפעילויות פה בעפולה, למשל, הוא החליט שהוא פותח בתחנה המרכזית דוכן של הנחת תפילין - כמו של חב"ד. הוא אמר לנו 'חבר'ה, תגיעו על אזרחי ותחבשו כיפות', וזה כלל גם אותו - הוא הגיע על אזרחי ושם ציציות. הוא עשה את זה כי דבר ראשון שמחבל יעשה - הוא ינסה לנטרל לובש מדים חמוש שמאיים עליו בסיכול מזימתו".
"הביפר צפצף, וקובי מייד קם"
עם פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא באוקטובר 2000 הלכו והתרבו הפיגועים בתחומי ישראל. אם מאמצע שנות ה־90 ועד תחילת שנת 2001 היו פיגועים בודדים בכל שנה, נסק מספר האירועים הקשים לעשרות - יותר מ־30 באותה שנה - שגבו את חייהם של 84 אזרחים. אבל 2002 שברה את כל השיאים ובמהלכה התרחשו 47 פיגועים שגבו את חייהם של לא פחות מ־225 אזרחים. הקש ששבר את גב הגמל והוציא את ישראל למבצע חומת מגן היה הטבח בליל הסדר במלון פארק בנתניה, שגבה מספר שיא של 30 הרוגים.
"פתאום הביפר של קובי התחיל לצפצף", משחזר יוסי אזולאי, "הוא מקפל את עצמו, עוזב את שולחן הסדר ויוצא לשטח. במסגרת עבודתו ביס"מ קובי הגיע לזירות הפיגועים ונחשף למראות הקשים. הרגשנו כמה שזה כואב לו. התחילו לדבר על מבצע ביו"ש, ולקובי לא היה ספק שהוא יוצא למבצע הזה".
קובי התגייס לצה"ל בנובמבר 1990 ושובץ בחטיבת גולני. הוא המשיך לקורס קצינים, נשאר בקבע ובתפקידו האחרון שימש מ"פ. ב־1997 השתחרר בדרגת סרן לטובת לימודי תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללה האקדמית עמק יזרעאל, ובד בבד התגייס למשטרה. בתחילה הקים את יחידת המשמר האזרחי במגדל העמק ובהמשך שובץ כקצין ביס"מ עמקים.
"הם יילחמו ואני לא?"
יומיים אחרי הפיגוע במלון פארק, ב־29 במארס, גויסו חבריו לחטיבה בצו 8 למבצע חומת מגן. מטרת המבצע היתה לעבור מבית לבית בערים הפלשתיניות המרכזיות בשטחים כדי לטהר אותן מתשתיות הטרור שהיו בהן, תוך מעצר מבוקשים וחשיפת מצבורי אמצעי לחימה. קובי, כאמור, לא גויס בשל נחיצותו ביס"מ, אולם הוא לא ויתר והתעקש להתנדב.
"היינו באמצע פעילות באזור עפולה וקובי התקשר אלינו ואמר שנגיע למחסום סאלם, ניפגש איתו וניקח את האוטו שלו מהמחסום כדי להחזיר אותו ליחידה", משחזר אלי פרץ, "הגענו למחסום סאלם, הוא בא לקראתנו במדי יס"מ ואנחנו צוחקים איתו ועליו ואומרים לו, 'קובי, עזוב אותך משטויות, בוא תעלה לאוטו וניקח אותך הביתה'. הוא אמר לנו, 'חבר'ה, אני חייב להיכנס, לא יעזור'. אמרתי לו, 'בוא, לא חסר פה אקשן, יש פה פיגועים כל יומיים' והוא ענה, 'חבר'ה, זה הדבר האמיתי - להיכנס פנימה. אתה לא יודע מה הולך שם'".
"הוא החליט על דעת עצמו שהוא הולך לג'נין כי הוא ידע שקיני המחבלים הכי קשים נמצאים שם", אומר האח יוסי, "קובי הגיע לשטח הכינוס בג'נין עם מדים של המשטרה. אחרי שהם לא הסכימו שהוא ייכנס, קובי פנה לסמח"ט והתעקש להתנדב, אבל נדחה שוב. הסמח"ט סיפר לנו שקובי נשאר שם ורדף אחריו כל היום שימצא לו תפקיד. בסוף נכנעו לדרישותיו, שיבצו אותו כקצין פינוי נפגעים ואמרו לו שילך הביתה להחליף את מדי היס"מ במדי צה"ל. כשהגיע הביתה לפנות בוקר אמר לי, 'איך החיילים הצעירים שראיתי שם יילחמו ואני, שיש לי כל כך הרבה ניסיון בלוחמה בשטח בנוי שאני יכול להעביר להם הלאה, לא אהיה שם?'. באותו לילה הוא ביקש ממני שאארגן לו שכפ"ץ קרמי כי היה לי חבר שהיה לו מפעל לשכפ"צים. בתמונה לפני שהוא יצא בפעם האחרונה מהבית רואים את השכפ"ץ הכחול הזה שנתתי לו".
בבוקר יום שלישי, 9 באפריל 2002, נהרג קובי בקרב העקוב מדם והקשה ביותר במבצע חומת מגן, במחנה הפליטים ג'נין. הקרב החל כשכוח חי"ר נקלע למארב של מחבלים בחצר מוקפת בניינים שזכתה לכינוי "האמבטיה". הכוח התקדם בטורים בסמטה הראשית של מחנה הפליטים וניסה לאתר בית להתבצר בו לטובת ביצוע המשימה. הבית הראשון שאותר נפסל בשל ריבוי החלונות שהיו בו. ב־05:40 בבוקר צעד הכוח לעבר הבית החדש שנבחר, המרוחק מהראשון עשרות מטרים בלבד ונמצא בתוך אותה "אמבטיה". החיילים הכינו לבנת חבלה לפיצוץ הדלת, ואז נפתחה עליהם אש כבדה מארבעת הבניינים המקיפים. חיילים שנכנסו למתחם לתגבר ולסייע לכוח שנקלע למארב, נפגעו אף הם ממטחי היריות הקשים ומהשלכת המטענים לעברם.
"קובי בכלל לא היה אמור להיום שם - כל האירוע לא היה בכלל בגזרה שלו", מספר יוסי, "כשהוא שמע על התקרית בקשר הוא פנה לסמח"ט וביקש ממנו להגיע לנקודת ההיתקלות כדי לעזור. על פי התחקיר הוא לא נתן לו אישור, אבל קובי לחץ עליו והודיע שהוא יוצא למקום. הסמח"ט הסכים שהוא יגיע לאחד הצמתים באזור, ובמידת הצורך יוקפץ לזירה. קובי הגיע לצומת, פרק את הצוות מהרכב והתחיל לרוץ לבד פנימה. תוך כדי ריצה הוא פגש בדרך לוחמים ופקד עליהם לפתוח אלונקות ולרוץ אחריו. בדרך הספיק לפגוע במחבל שנקרה בדרכו והיה מראשוני כוח החילוץ שהגיעו לזירה. אבל איך שהוא נכנס ל'אמבטיה', הוא ספג מטח כבד ונהרג".
כמו לאבד עוד אבא
קובי, שלאחר מותו בגיל 30 הועלה לדרגת רס"ן, הותיר אחריו אם, שני אחים ושתי אחיות. הוא היה האח הבכור במשפחה ושימש לאחיו גם דמות אב. "אמא שלי התאלמנה כבר בגיל 27, אחרי שאבא נפטר מאסתמה בגיל 34", מספר יוסי, "קובי היה אז בן 8, מוטי בן 6 ואני בן 4 ואני לא זוכר את אבא. אחרי עשר שנים אמא התחתנה שוב וילדה עוד שתי בנות: אלין ומור. תמיד הרגשנו שקובי לקח על עצמו את תפקיד האבא. הוא היה המנהיג של המשפחה, וכשהוא נהרג זה היה כמו לאבד אבא עוד פעם. הוא ידע לעטוף את הבית, והחיבור שלו עם אמא היה בלתי רגיל. את המשכורת הצבאית הצנועה שלו הוא לא בזבז, כדי לעזור לאמא. הוא היה יכול לקחת אותה לקנות לה את הבגדים הכי יפים. הוא דאג שאנחנו נתחתן לפניו וסייע לנו כלכלית.
"קובי עזב את הצבא אחרי שבע שנות שירות כי הוא רצה ללמוד. למרות שהוא בא מבית צנוע, בלי אבא, הוא רצה להוכיח שהוא ממצה מעצמו את המקסימום ולהראות שאין דבר העומד בפני הרצון".
גם אחרי 17 שנה, זוכרים חבריו ליס"מ את הרגע שבו התבשרו על מותו. "בסביבות 07:30 בבוקר, אחרי שכל הכוחות נכנסו לג'נין, היתה הפגנה של ערבים־ישראלים במחסום ג'למה נגד מדיניות הממשלה ופעילות צה"ל", משחזר פרץ, נחנק מדמעות, "היינו עוד לפני התדריך על המשימה שהוטלה עלינו לשמור על הסדר. תצפתנו מהיישוב גן נר על ג'נין וחשבנו 'כמה היא קרובה'.
"בדיעבד התברר לנו שבדיוק באותה השעה קובי נהרג. ואנחנו עומדים מול המפגינים, במרחק 12 דקות נסיעה בלבד מג'נין, ואת רואה איך כל אחד מאנשי הצוות הולך בשקט הצידה ומתפרק. לא אשכח את התמונה הזאת בחיים: אנשים ישבו על הרצפה ופשוט בכו".
החלל הגדול שהותיר אחריו קובי, קיבל ביטוי מוחשי גם במתחם יס"מ עמקים בעפולה. פחות משנה אחרי שקובי נהרג הביאו חבריו ליחידה קרוואן פשוט ורעוע והניחו אותו על המדשאה שלצד מבנה המשרדים. במשך כמה חודשים עמלו 35 לוחמי היס"מ יום וליל כדי להפוך את הקרוואן לבית כנסת על שמו של קובי. הם יצקו בטון, בנו קונסטרוקציות, הקימו קירות והתקינו מיזוג.
"חידשנו את הקרוואן כאילו היה הבית שלנו", הם אומרים. לבסוף ציפו את קירותיו בעץ, וכמה חודשים מאוחר יותר הכניסו לשם ספר תורה על שמו של קובי וחנכו את בית הכנסת הנושא את שמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
