סולידריות - גם בימי חולין

את גבולות הגזרה של השכול קשה לתחום או להגדיר. לגעגועים אין תאריך התחלה או תפוגה. יום הזיכרון הוא אמנם קודש הקודשים שאותו קבעה מדינת ישראל לזכרם של הנופלים, אבל האמת היא שעבורנו, בני משפחת השכול, לוח השנה מהבהב עצבות כמעט מדי יום. בארוחת ערב שגרתית, בפיזור הילדים לבתי הספר בבוקר או בהליכה אקראית בפארק. הזיכרון פורץ, ללא התראות או הסברים מוקדמים.

לשכול אין עבר, הווה או עתיד, הוא פשוט נוכח. הדבר היחיד שחשוב הוא הזיכרון - ואותו יש לשמר. ואני זוכרת. זוכרת את המכונית עוצרת בפתח בית הוריי לאחר שפונינו משיכון הטייסים שבבסיס בפרוץ המלחמה, וממנה יוצא ראש להק כוח אדם בחיל האוויר, דרגות תא"ל על כתפיו ועימן הבשורה ששינתה את מסלול חיי. הבטנו בו בדממה. הוא התקרב לכיווני והכל היה מאוד ברור. במסגרת תפקידי כיו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל אני פוקדת את האלמנות - ושומעת כמעט תמיד אותו סיפור מצמרר - "לא היה צורך במילים. מייד הבנתי". אלא שזר לא יבין זאת.

בעלי, סא"ל אהוד שלח, נפל ביום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, לאחר שמטוסו נפגע מטיל קרקע־אוויר בגזרה המצרית באזור מוצב המזח. יותר מ־45 שנה חלפו, אבל אני זוכרת. מילה במילה. "המטוס של אודי נפגע, אנחנו לא יודעים אם הוא הצליח לצנוח". כאשר רשימות השבויים הגיעו ממצרים, שמו של אודי לא הופיע בהן. גופתו אותרה לאחר כחצי שנה והובאה לקבורה בארץ. צברתי יותר שנות זיכרון אודי מאשר חיים לצידו. ילדינו בגרו. נכדינו, שאותם לא הכיר, נולדו לעולם שאודי כבר לא נוכח בו. אלא שאצלי הוא נוכח. לפעמים אני משתפת אותו, מעדכנת, אפילו מתייעצת. והוא, בדרכו שלו, מוצא דרכים להשיב לי.

צברתי יותר שנות זיכרון אודי מאשר חיים לצידו. תמי שלח שלח ובעלה אהוד ז"ל, 1966

כי עבורנו, בני משפחת השכול, כל יום הוא יום הזיכרון. אנו לא זקוקים לשירים או לטקסים. אנו נושאים עימנו את הצלקות, ההתמודדויות, הרגעים הקטנים שלא ישובו והמחשבות האינטימיות ביותר על יקירינו גם ללא תזכורת מיוחדת.

ביום שבו המדינה מתייחדת עם בניה שנפלו, אנו מרגישים את החיבוק הקולקטיבי ושמחים על כך שהמאחד גובר על המפריד, כמעין תזכורת שקטה לכך שחיינו המורכבים בארץ הזו הם מבחן מתמשך גם לבגרותנו ולאחדותנו. אלא שעם דמדומי שנת ה־70 לעצמאות ישראל, עלינו לשוב ולחדד את מה שלעיתים נדמה שנשכח מהלב. למרות המחלוקות, למרות הוויכוחים, למרות התחושות הקשות שפולשות לעיתים מן המרחב הציבורי לפרטי, בני עם אחד אנחנו. וככאלה עלינו למצוא בתוכנו יותר סובלנות, הכלה וערבות הדדית. תחושת הסולידריות שנישאת באוויר בימי הזיכרון, ראוי לה שתאיר את דרכנו גם בסתם ימי חולין, נטולי ארשת חשיבות ממלכתית.

החיים חזקים ומושכים אותנו קדימה. הרגשות מעורבים. כפי שהיטיב לתאר במילותיו המיוחדות דויד גרוסמן, לאחר נפילת בנו סמ"ר אורי גרוסמן במלחמת לבנון השנייה:

"קצר פה כל כך האביב/ קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח". השיר הזה מתנגן אצלי לא מעט, אבל השנה, אולי משום שפריחת האביב עוצמתית כל כך, המילים מהדהדות בי באופן מיוחד.

גרוסמן אמר פעם שבעיניו זהו שיר על מלאות החיים, על הצמיחה והלבלוב שבהם, אבל גם על האובדן. והרי האובדן הוא שהניע את הגלגל - אלא שאנחנו בוחרות ובוחרים מדי יום להתגלגל קדימה - כשיקירינו מביטים בנו מלמעלה.

תמי שלח היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו