המסע אחר רישק

"אהובינו! אנו חוגגים כעת איתכם את יום ההולדת של ברצ'יק היקר, הלוואי שתמיד יהיה בריא ובר־מזל, ונרווה ממנו ומכל ילדינו שמחה רבה. הלוואי שבורא עולם ייתן לנו שמחות רבות... אנו מברכים ומנשקים אתכם בכל לב ומאחלים לכם שוב מזל רב".

מכתב קצר ותמים זה, שמטעמי צנזורה נכתב בגרמנית, ללא אזכור מושגים יהודיים כמו "מזל טוב" או "בר מצווה", נשלח בנובמבר 1940 מקרקוב שתחת הכיבוש הנאצי, לווילנה שתחת הכיבוש הסובייטי.

שולחי המכתב, הוריו ובני משפחתו של הילד ברל שור, התכנסו בקרקוב לחגוג את הגיעו של ברל לגיל מצוות. חתן השמחה לא היה עימם. לאחר פרוץ מלחמת העולם, הוריו של ברל שלחו אותו מקרקוב, כדי שיהיה רחוק מחזית המלחמה. איש כמובן לא יכול היה לשער אז שכעבור שבועות יפריד ביניהם הגבול שבין גרמניה לבריה"מ, ושברל הקטן לא יראה שוב לעולם את הוריו ומרבית מבני משפחתו.

הוריו של ברל הכינו ברכה עבור בנם, וכל משתתפי "החגיגה" חתמו עליה. בין החותמים היה גם רישק לייכטר, בן השכנים וחברו הטוב ביותר של ברל. הגורל הפריד ביניהם בגיל 12, אבל חברותם של שני הילדים היתה כה חזקה, עד כי ברל, ששרד את השואה, נשא עימו את התקווה למצוא את רישק במשך כמעט 80 שנה, או לפחות לברר מה עלה בגורלו. מסע החיפושים חוצה היבשות והתקופות שנוהל על ידי ברל ובנו, עו"ד דוד שור, הוביל אותם בין התעלומות לאכזבות, והסתיים רק לאחרונה במקום הכי לא צפוי - בבית העלמין הצבאי בעפולה.

ברל שור על קברו של רישק

"הודות לאשרות מעבר ליפן שהנפיק סגן הקונסול בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה (שעתיד להימנות על כך עם חסידי אומות העולם), הצלחתי להימלט מאירופה דרך סין, יפן וסורינאם - עד ניו זילנד", סיפר השבוע ברל שור, כיום בן יותר מ־91, ל"ישראל השבוע". "הוריי, מאיר ומילה, היו בעלי נתינות טורקית, וככאלה היו חסינים מפני רדיפות הנאצים, בשל היחסים הטובים בין גרמניה לטורקיה. הם בחרו להישאר בקרקוב גם תחת הכיבוש הנאצי, על מנת להושיט עזרה והצלה לרבים".

כאשר דרכוניהם של ההורים עמדו לפוג, הם הגישו בקשה לחדשם כמקובל. "במקום לאשר להם, קונסול טורקיה בברלין באסרי דאניסמנד הודיע לגסטפו בלבד, אך לא להוריי, על ביטול נתינותם", מספר ברל, "הם נתפסו על ידי הגרמנים, וכפי שנודע לנו לאחר המלחמה, נרצחו באכזריות על ידי אמון גת, המפקד הנודע לשמצה של מחנה פלאשוב, ביום ה' תמוז תש"ג, 8 ביולי 1943".

"זה לא רישק שלי"

כאשר מדינת ישראל קמה ומלחמת העצמאות פרצה, ברל שור היה באמצע לימודיו האוניברסיטאיים בניו זילנד. באותה עת שימש גם טייס מטוסים קלים בגדנ"ע חיל האוויר הניו־זילנדי, כשביקש לעלות לישראל ולהצטרף ללוחמים. שליח הסוכנות היהודית בניו זילנד הפציר בו להשלים את לימודיו, באומרו שמדינת ישראל קום תקום ותהיה זקוקה לו יותר כמהנדס עם ניסיון. שור נשמע לו.

במקביל, כשנודע לו שהוריו וקרוביו נספו, החל שור לחפש את רישק, חברו בלב ובנפש. "במשך עשורים לא מצאתי לו ולמשפחת לייכטר כל זכר", הוא אומר, "בשנת 1981, לאחר יותר מ־40 שנה של בירורים שלא נשאו פרי, הנחתי שכנראה הם נרצחו בידי הנאצים".

הברכה שנשלחה לברל ובו חתום רישק

בלית ברירה מילא שור "דף עד" ובו ציין את רישק כנספה שואה, ושלח ל"יד ושם". "ברובריקה שבה צריך היה למלא את נסיבות מותו רשמתי סימן שאלה, משום שלא ידעתי פרטים. העובדה שביד ושם, או בכל מאגר אחר, לא היו 'דפי עד' או עדויות שרישק או מי ממשפחתו מסר אחר השואה - רק חיזקה את ההערכה שכולם נספו".

אלא שלפני כעשור חל מפנה מפתיע בעלילה. עו"ד דוד שור, בנו של ברל, מצא פרסום באתר "יזכור" של משרד הביטחון על אודות חייל צה"ל, נצר אחרון בשם ריכרד (רישק) צבי לייכטר, בן שרה ודוד, שנולד בקרקוב ב־20 בנובמבר 1923 ונפל במלחמת העצמאות בסג'רה.

דוד מיהר להראות לאביו את הפרסום, אולם התקווה נגוזה מייד. ברל קרא את הכתוב והשיב שזה לא רישק "שלו". הם הרי היו ילידי אותו שנתון, 1926/7, ואילו אותו חלל היה מבוגר יותר בשלוש שנים. אם לא די בכך, שמות הוריו של רישק "שלו" לא היו שרה ודוד.

הבדל של שלוש שנים

למרות שהחיפושים נקלעו לכאורה למבוי סתום, דוד שור לא ויתר. חיפושים נוספים שערך העלו עדות של ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, אשר תיאר כיצד לאחר שבועיים בצעדת מוות מבוכנוואלד לטרזיינשטט, הוא וחברו נדברו ביניהם לברוח. הם סיכמו להסתתר בין ערימות חציר באסם שהגרמנים החרימו לצורך לינת לילה, ותכננו שלא להמשיך למחרת בצעדה, כי רגליהם לא יכלו לשאת אותם עוד. למחרת בבוקר, לאחר שכולם עזבו, התברר לשניים כי יחד איתם הסתתר באסם אסיר נוסף, אשר שמע אותם מדברים והחליט לעשות כמותם. על פי העדות, היה זה ריכרד לייכטר מקרקוב.

בהמשך העדות, תיאר הניצול כיצד הוא ואותו ריכרד לייכטר שרדו באסם זה עד ששוחררו על ידי חיילים אמריקנים. זה כבר היה סימן מעודד, שאותת כי יש להמשיך בחיפוש. דוד שור החליט לבדוק האם במחנות אושוויץ ובוכנוואלד היה אסיר בשם ריכרד לייכטר מקרקוב. בארכיונים של המחנות הללו ובארכיונים נוספים בחו"ל מצא מסמכים גרמניים, ולפיהם זה אכן חבר הילדות הטוב ביותר של אביו, ריכרד לייכטר יליד 20 בנובמבר 1926, בנם של אנה ווילהלם לייכטר.

אפילו כתובתו של ריכרד מלפני המלחמה - רח' סבסטיאנה 13 בקרקוב - תאמה את הכתוב במסמכים הגרמניים. בנוסף, שני מסמכים גרמניים שאיתר, אחד מקרקוב משנת 1941 ואחר מבוכנוואלד מינואר 1945, אפילו נשאו את חתימתו של רישק, הזהה לחתימתו על מכתב הברכה לברל משנת 1940.

הרישום "המזויף" של רישק

כאשר שמו של רישק נמצא גם ברשימות עקורים שמולאו לאחר המלחמה ביוני־יולי 1945 באוסטריה ובאיטליה, בציון כל פרטיו של רישק - שור הבין שהוא קרוב לפתרון התעלומה. דוד שור פנה אל משרד הביטחון בבקשה לעיין בתיקו האישי של חייל שנהרג בקרב בסג'רה, אולי נפלה טעות בפרסום שנה הלידה. אף שבדרך כלל הדבר מתאפשר רק לבני משפחה, ניתן לו אישור מיוחד. התוצאה היתה מאכזבת: על פי המסמכים, שנת לידתו היתה אכן 1923, ולא 1926.

אלא שבתיק זה גילוי מסעיר. מנבירה במסמכים מצא עו"ד שור שהכיתוב על מצבת החייל שונה בשנת 2006. על גבי מצבתו המקורית, שמות ההורים שנחקקו היו חנה וזאב, בדיוק כשמותיהם העבריים של הורי רישק "שלו".

מדוע נעשה השינוי? מתברר שבתקופה הקצרה שבה אותו חייל ריכרד לייכטר חי בארץ לפני גיוסו לצה"ל, הוא התגורר בבית משפחת פוזנר בתל אביב, וכתובתם אף צוינה ככתובתו. בשנת 2006 משרד הביטחון ביקש לחדש את מצבתו מחמת בלאי - נציגיו פנו אל בנם של הזוג פוזנר בהצעה להוסיף על גבי הכיתוב במצבה גם תאריכים לועזיים, שלא נחקקו במצבה המקורית.

מר פוזנר נתן לכך את הסכמתו, אך הבחין כי על גבי המצבה חקוק "רכרד לייכטר בן חנה וזאב". חנה וזאב היו במקרה גם שמות ההורים של פוזנר עצמו, ובהניחו שמדובר בטעות - פוזנר הבן ביקש לתקן אותה. הוא מסר למשרד הביטחון כי אחרי בירור שערך מצא ששמות הורי החייל היו שרה ודוד. על בסיס ההודעה הזאת, שתתברר כמוטעית, שמות הורי החייל שונו בתיקו האישי וכן על גבי המצבה, מן השמות הנכונים לשמות השגויים.

בזהות בדויה

המפגש המרגש בין ברל ודוד שור לבין בנם ובתו של בני הזוג פוזנר שכנע את כולם שמה שהיה חקוק על המצבה המקורית ("בן חנה וזאב") היה נכון, ודווקא התיקון ("בן שרה ודוד") טעות. אולם, זה לא פתר את חוסר ההתאמה בשנות הלידה, עד שתושייתו של עו"ד שור העלתה מסמך ארכיוני נוסף, כרטיס רישום עקורים של הצבא האמריקני מינואר 1946.

בכרטיס זה שמילא רישק, ובכרטיס דומה לו שמילאה גם צעירה בשם שפרה שהיתה לאשתו, שניהם ביקשו שניהם לעלות לארץ ישראל שהיתה אז עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. כדי להגדיל את סיכוייהם, רישק "אינגלז" את כל פרטיו האישיים ורשם אותם באיות אנגלי. במקום "ריכרד" כתב "ריצ'רד", במקום "לייכטר" כתב "לייטר" וכן הלאה. בשורת מקום הלידה כתב: "לונדון, אנגליה" (במקום קרקוב, פולין).

במסמך זה, שנועד בבירור להטעות את הבריטים, מופיע לראשונה גם תאריך הלידה המשובש של רישק - 20.11.1923 במקום 20.11.1926. לעו"ד שור יש הסבר לכך: "תחילה, כשראיתי את הטופס, נחרדתי. היה ברור שמי שמילא כרטיס זה ידע את כל פרטיו האישיים של רישק. שמעתי על סיפורים של נאצים שבתום המלחמה התחזו ליהודים וגנבו את זהות קורבנותיהם. הם למדו בעל פה את הפרטים האישיים של הקורבן, הם יכלו לטעות בפרט כזה או אחר. כבר חששתי שמא זה המקרה, אבל השוואת כתב היד של האדם שמילא טופס זה לכתב ידו של רישק, ובמיוחד החתימה, הוכיחו חד־משמעית שמדובר בחברו הטוב ביותר של אבא.

ברל שור (מימין) ובנו, עו"ד דוד שור

"כל הפרטים האישיים, עם 'טוויסט' בריטי - נכונים, למעט מקום הלידה (לונדון, כביכול) ושנת הלידה", מסביר שור. "אין ספק שרישק עשה זאת בכוונה, על מנת להקשות על האפשרות להצליב את פרטיו הפיקטיביים כיליד אנגליה עם זהותו האמיתית כיליד קרקוב שפורסמה והופצה ברחבי אירופה ברשימות עקורים, וכך לנסות להגדיל סיכוייו לזכות בהיתר לעלייה. מאותה סיבה, רישק ושיפרה הציגו עצמם בטפסים כבעלי מקצועות נדרשים - הוא נהג, והיא כביכול צלמת - למרות שניתן להניח שלא עבר קורס נהיגה באושוויץ ושיפרה לא אחזה מימיה במצלמה. אגב, גם באושוויץ ובוכנוולד רישק השכיל להציג עצמו כסנדלר וכחרט".

למרות התחבולה, בקשתם של רישק ואשתו סורבה. הם ניסו להגיע לארץ ישראל באוניית המעפילים "לטרון", אך נתפסו על ידי הבריטים והוגלו לקפריסין. רק בשנת 1947 הותר לרישק ולשפרה לבוא בשערי הארץ. לאחר מכן היה רישק בין ראשוני המתנדבים לצה"ל (מספר אישי 4250). לרישק, כמו רוב ניצולי המחנות, לא היו מסמכים מלפני השואה, ולטעון אחר כך ששיקרו בקשר לפרטי זהותם, עלול היה לסבך אותם אותו כהוגן. כך, שורד המחנות הפך ללוחם שחרור המולדת (יליד 1923, במקום 1926) בגדוד 14 של חטיבת גולני. "מן המסמכים בתיקו האישי עולה שחבריו ליחידה זכרו אותו כחברמן, וציינו את חיוכו הכובש ואת צחוקו העליז", מספר ברל שור. "כזה הוא היה גם כילד; כך בדיוק אני זוכר אותו".

חסד היסטורי

רישק היה לוחם עז ללא חת. ב־10 ביוני 1948 האויב הערבי הפר את תנאי ההפוגה ותקף בסג'רה את הדרך היחידה שקישרה את היישוב העברי עם הגליל והעמק. רישק וחברו ליחידה ישראל ליפמן תפסו עמדה בתנאי שטח קשים ללא חיפוי טבעי. הם המטירו אש על הערבים המתקרבים, והאויב טיווח עליהם בתותחים ובמרגמות. אחד הפגזים פגע ברישק פגיעה ישירה ופצע אותו אנושות. רק בחלוף שעות רבות, במאמצים עליונים תחת אש האויב, הצליחו חבריו לחלצו ולפנותו לבית החולים בעפולה, שם מת מפצעיו למחרת.

עם השלמת החיפושים המתמשכים, פתרון התעלומה, גילוי סיפורו המדהים של רישק ותיקון פרטיו האישיים על מצבתו פעם נוספת (ולראשונה כולם נכונים), ברל שור ובנו דוד נסעו לבית העלמין הצבאי בעפולה. בדרכם, עברו בסג'רה והביאו עימם משם שתי אבנים קטנות להניח על מצבתו של חבר הילדות האובד, נצר אחרון, החייל ריכרד לייכטר. היתה זו הפעם הראשונה שפקד את קברו של רישק מי שהכיר אותו לפני השואה.

"זכיתי לעשות חסד עם החיים (אבא) והמתים (רישק ומשפחתו)", מסכם דוד שור. "סיפורו של רישק, ניצול מחנות הריכוז וההשמדה ואחר כך ולוחם וחלל מלחמת הקוממיות, משקף את דור השואה והגבורה, והמחיר הכבד של תקומת עם ישראל בארצו. השמות הנכונים של הוריו ושנת לידתו הנכונה חקוקים עתה על מצבתו. בעזרת הצלב האדום וארגון 'לתת פנים לנופלים' הצלחנו לאתר בארה"ב את שפרה אלמנתו. היא עודנה בחיים. אותה ניצולה נישאה שוב והקימה משפחה יהודית לתפארת, נכדיה לומדים בישראל. יצרנו קשר עם בני משפחתה, אשר באו ליד ושם להניח אבן על אנדרטת 'נצר אחרון' שבהר הרצל, על יד שמו החקוק של רישק".

לכאורה, תמו החיפושים, אך לא נשלמו. ברל ודוד ממשיכים לנסות לאתר מידע נוסף על אודות אחותו הקטנה של רישק, ריטה לייכטר, ילידת קרקוב, 22 במאי 1931. בפיהם בקשה מכל מי שיכול לסייע במשימה האחרונה: "אמו של רישק נספתה בקרקוב, אביו נספה במחנה מאטהאוזן. שמה של אחותו הקטנה של רישק - ריטה, שהיתה בת 8 בפרוץ המלחמה, מופיע ברשימת המשוחררים של מחנה הריכוז ברגן־בלזן (והיא אז בת 14 בלבד), אך אין שום תיעוד של מה שקרה לה בהמשך. שמה אינו מופיע בספר הזיכרון של מחנה זה וככל הידוע גם לא ברישום אחר. ייתכן שנספתה יחד עם 14 אלף משוחררי ברגן־בלזן שמתו ממחלות ומתת־תזונה בסמוך לאחר השחרור. ידוע לנו שרישק חיפש אותה אחר המלחמה, ולא מצא. אנו עדיין מחפשים".