הניצולים לא זקוקים לנו - אנו זקוקים להם

מאז שסבתא אסתר נפטרה לפני כמעט עשור, אני מספרת לכולם את הסיפור שלה. איך גדלה בגרמניה, איך יחד עם שלוש אחיותיה עברה את שנות המלחמה הקשות בהברחת גבולות, איך אביהן נרצח באושוויץ, איך גורשה לקפריסין, ואיך התאחדו כולן בדרך נס לפני שעלו לישראל.

ביום השואה בשנים האחרונות כתבתי כמה מילים על תפקידו הקריטי של בני הדור השלישי לשואה, כמוני, לשאת את דגל ההנצחה. כבני הדור שעוד פגש את הניצולים ושישב ושמע את סיפוריהם מפיהם ממש, וכדור המעבר בין הווה לעתיד - קראתי לשאת את דגל ההנצחה, לתעד בשבילנו ובשביל ילדינו את שהיה, ודבר לא לשכוח.

אבל טעיתי. חטאתי בהתנשאות על אלו שאני חבה להם את מדינתי.

הרי לא אנחנו אלו שנציל אותם מהזיכרונות, ולא אנחנו אלו שמהווים את קרש ההצלה הנשגב שלהם. הם לא זקוקים לנו, אבל אנחנו זקוקים להם. כ-200,000 ניצולי שואה חיים בישראל היום. הם מבוגרים, חלקם כבר אינם יכולים לזכור או חלשים מכדי לספר. אבל הם היחידים שיכולים.

זה לא משנה כמה סרטים נקרא או כמה סרטים נראה בשנים הקרובות. אין הבדל אם נרים עוד כמה הפקות הוליוודיות או פרוייקטים מנגישים כמו "הסטורי של אווה". כרגע אלו רק גורמים לנו לשכוח את העיקר, את בני דור השואה שעוד חיים בינינו. סרט לעולם לא יהיה תחליף לישיבה ביראת כבוד מול היחידים שעוד יכולים לספר לנו על הזוועות, ההצלות הקטנות, על האמונה ועל שברונה, על הקשיים והתקווה. 

הסרטים והגימיקים יכולים וצריכים לחכות עוד קצת, עוד כמה שנים כשכבר לא תהיה ברירה. אבל כעת, אנחנו זקוקים לניצולים כפי שמעולם לא הבנו זאת. עכשיו אנו צריכים לעסוק במפגשים אישיים וקבוצתיים, בהתמודדות עם הסיפורים עצמם, בתיעוד. עלינו להתמקד ב'זיכרון בסלון', לא רק בערב יום השואה, אלא במהלך השנה כולה.

אנו חיים בעולם שבו אנו נחשפים לפרסומות ולשלטי ענק שאמורים להשפיע על כל צעד וצעד שלנו. אבל בין כולם יש אחת חשובה מכל – הקריאה של "יד ושם" להגיע ולהעביר את התיעוד הלאה. זו פרסומת שצריכה להיות משודרת לפני ואחרי כל מהדורת חדשות, זה מידע שצריכים למלא בו את שלטי החוצות במחלפים הגדולים. כיום, החובה המוסרית – האנושית והישראלית – בנוגע להנצחת השואה – היא חובתנו העליונה. 

 בשנותיה האחרונות של סבתא שלי היא הסכימה ללכת לתעד, אבל לא כל אחיותיה עשו זאת, ועכשיו הן כבר אינן, ואנו אלו שהפסדנו עוד פרק, חיים שלמים, בהיסטוריה שלנו. עבור זה אנו צריכים אתכם, בני דור השואה. אנו זקוקים לכם עבורנו, עבור ילדינו שכבר לא יזכו לפגוש אתכם, ועבור המדינה. אנו זקוקים לכם כדי לזכור, ודבר לא לשכוח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו