למשמרת עולמים

רב"ט יעקב בנימיני, מעלות - על סבא רבא יעקב

מגיל קטן ידעתי שהשם שאני נושא הוא בעל משמעות מיוחדת. יעקב ז"ל, סבא רבא שלי (שתמיד אקרא לו - סבא), נפטר בה' בניסן התשנ"ח, 01.04.1998. ארבעה ימים לאחר מכן, במהלך השבעה, התבשרה סבתי שנולד לה נכד - אני. וכך, בשל העיתוי המיוחד, אף אחד לא הופתע כשבברית המילה נקראתי בשמו המלא - יעקב יהושע.

סבא יעקב נולד ב־1922 בעיירה אלכסנדרוב שבפולין. כשהיה בן 17 פרצה מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה עבר תלאות רבות. הוא היה במחנה אושוויץ הידוע לשמצה, בבוכנוואלד, ואפילו הגיע למחנה העבודה מאוטהאוזן שבגרמניה במסגרת צעדות המוות האכזריות.

סבא שרד את השואה, אוד מוצל מאש, ולאחר המלחמה הכיר את סבתא מינה ויחד איתה עלה לארץ ישראל והקים משפחה. ילדיהם, שמואל ומלכה, הקימו גם הם משפחות. למרות שלא זכיתי להכיר את סבא יעקב, אני מרגיש מאוד מחובר אליו. מאז היותי ילד קטן היו מספרים לי עליו, על אישיותו ועל תכונותיו. בעיקר סבתא שלי, בתו מלכה.

סגירת מעגל על אדמת פולין. יעקב בנימיני וסבתא מלכה // צילום: מישל דוט קום

היא סיפרה לי על הרצון הגדול שלו לבחור בחיים לאחר שאיבד את מרבית משפחתו בשואה וגם לאחר שבנו הבכור, שמואל, נהרג בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים בעת מילוי תפקידו והותיר אחריו אישה ותינוק. נוסף על כך, לאחר שאשתו היקרה מינה נפטרה עקב מחלה, הוא בחר להינשא בשנית לתמר, ניצולת שואה אף היא.

יעקב היה ידוע בטוב ליבו ובמאור פניו, וכשהיה עובד במשך שנים בתור סבל בנמל חיפה היה עוזר לכל באי הנמל מתוך תחושת שליחות ונתינה. אני גם זוכר לא פעם שסבתא שלי אמרה לי כמה אני מזכיר לה את אבא שלה, סבא יעקב. כבר כמה שנים שאני מסתובב עם תמונתו בארנק וחושב לא מעט על הזכות להיקרא בשמו ולהמשיך את דרכו.

בבר המצווה שלי הצטרפה אל הסיפורים גם מזכרת מוחשית. סבתא מלכה נתנה לי מתנה מיוחדת, כשהכינה לי אלבום קטן עם תמונות של סבא יעקב והתעודות המקוריות שלו משנות המלחמה, הכוללות את פרטיו האישיים ואת פירוט המקומות שבהם עבר. אני זוכר שישבתי כמה שעות בניסיון לתרגם את הכתוב ולהבין את האותיות המחוקות הכתובות על הדפים הצהובים והמתפוררים.

מקריאה במסמכים למדתי רבות על סבא - על התאריך שבו הגיע למחנות, מתי שוחרר, מספר האסיר שלו, גובהו, משקלו ומצבו לאחר המלחמה ועוד פרטים רבים. העובדה שמסמכים אלו הגיעו אלי ושזכיתי לקבלם במתנה ריגשה אותי מאוד.

התעודות והמזכרות מסבא יעקב

התרגשות גדולה לא פחות היתה כאשר לאחרונה קיבלתי מסבתא מלכה שתי קופסאות גפרורים עם כיסוי מוזהב שהיו שייכות לסבא יעקב, ובתוכן סיכות של חיילים נאצים וכפתור חולצה - על כולם חרוט סמל המפלגה הנאצית. סבא יעקב לא הרבה לדבר על מה שעבר בשואה וגם לא על החפצים האלו ועל הדרך שבה הגיעו אליו. אני רק יודע שהם נשמרו מתוך המציאות הנוראה של השואה, מתוך השפל הגדול של עמנו, והיום נשמרים למזכרת ולעדות אצלי, חייל בצבא ההגנה לישראל.

לפני כשלוש שנים עברתי חוויה שחיזקה את הקשר והחיבור שלי לדמותו של סבא יעקב. לפני יציאתי למסע לפולין יחד עם חבריי מהתיכון, סיפרו לי סבתא מלכה ולירן (בנו של שמואל ז"ל, נכדו של יעקב) על מסע מיוחד לפולין שהתרחש כ־20 שנה לאחר השואה, בהובלת הרב יצחק פרנקל (חתנו של הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו) ובהשתתפות התובע הכללי במשפט אייכמן גדעון האוזנר ועוד ניצולי שואה רבים, ובהם סבא יעקב.

במהלך מסע זה הגיעו המשתתפים למחנה טרבלינקה ואספו שם עצמות יהודים שנרצחו בשואה והביאו אותם לקבר ישראל. בתמונה מיוחדת שהראו לי, נראה סבא יעקב לצידם של הרב פרנקל והאוזנר, כשהוא מחזיק בשקית לבנה עצמות שאסף. לאחר כמה שנים הגיע שוב לסיור במחנה טרבלינקה יחד עם אשתו, סבתא מינה ז"ל. בין התמונות שקיבלתי מסבתא שלי נמצאה גם תמונת שניהם יחד ליד האנדרטה במחנה זה.

במהלך המסע שלי לפולין ביקרנו בין היתר גם בטרבלינקה, בדיוק ביום פטירתו של סבא יעקב. בשבילי זו היתה סגירת מעגל מיוחדת, להיות שם על אדמת פולין, ביום המיוחד הזה, ולייצג שם את דור ההמשך של ניצולי השואה ששרדו את הנורא מכל.

עמדתי שם עם דגל ישראל, עם המסמכים המיוחדים שנמצאים ברשותי ועם המון גאווה בלב. הדלקתי נר לזכר הנספים, לזכר סבא יעקב וסבתא מינה, וסיפרתי לכל החברים על חייו ואישיותו המיוחדת של האדם שעל שמו נקראתי. לפני שעזבנו את המקום הצטלמתי גם אני ליד האנדרטה, בדיוק במקום שבו הצטלמו יעקב ומינה.

כיום, כלוחם בחטיבת כפיר, אני מרגיש שהתקומה של עם ישראל באה לידי ביטוי בין היתר גם בסיפור הקטן הזה במשפחתי על סבא יעקב, שיצא מתוך השואה הנוראה, עלה לארץ הקודש והיום, גם אחרי מותו, הוא זוכה שצאצאיו ממשיכים את קיומו של עם הנצח ומקימים משפחות בישראל.

טור' יונתן לוי, כפר סבא - על סבתא מרים

לא תמיד ידעתי מה זה אומר להיות נכד בכור לניצולת שואה. כשהייתי ילד לא הצלחתי לקשר בין הסיפורים האישיים של הניצולים לבין הסיפור המשפחתי שלי. לא הצלחתי להבין שגם לי יש קשר עמוק לעבר הזה. רק בכיתה ז' שמעתי בפעם הראשונה את הסיפור המלא של סבתי, מרים פרגר, במסגרת הכנת עבודת שורשים. פתאום הבנתי שזה חלק ממני. זה כבר לא סיפורים רחוקים ששומעים בטלוויזיה ביום השואה, זה סיפור המשפחה שלי.

מאז אני לא מפסיק לחקור ולקבל עוד מידע, וככה, צעד אחר צעד, נבנה לי הפאזל של סבתא מרים בראש. בבית הספר התיכון הבנתי את הזכות שיש לי להיות שליח של הסיפור שלה ולדאוג להפיץ אותו כמה שיותר. הייתי מזמין אותה לספר בכיתות ובעמותת אקי"ם - מועדון חברתי לבעלי צרכים מיוחדים - ובכל מקום שבו יכולתי לצבור עוד אוזניים קשובות לסיפור של סבתא.

סבתא מרים נולדה במהלך המלחמה, ב־1942 בפולין, בכפר סמוך לעיר קרקוב. הכפר היה קטן ומנה כמה בקתות וכנסייה קטנה ופשוטה. אמה, סבתא רבתא שלי ז״ל, עשתה הכל כדי להסתיר את זהותה היהודית ולכן דאגה שיטבילו אותה בכנסייה כשנולדה ושיהיו לה תעודות זהות מזויפות. בסיום טקס ההטבלה הסנדקית, שהיתה חברה של סבתא רבתא, כרכה סביב צווארה של מרים, התינוקת שזה עתה נולדה, שרשרת כסופה עם תליון צלב קטן. שם, בטקס, קיבלה סבתי את שמה הנוצרי - מריה לודביקה פטקובסקה, על שם אחת ממלכות העבר של פולין. כך קיוותה אמה שתצליח לשמור עליה מפני הנאצים.

גם החברים בצבא נהנים מהעוגיות. יונתן לוי וסבתא מרים // צילום: מישל דוט קום

זה קרה בעוד יום שגרתי שבו ההורים של סבתי יצאו לעבוד והשאירו אותה עם חברת משפחה שלהם. בדרך לעבודה הנאצים עלו על הרכבת של ההורים וביקשו לראות תעודות. ברגע שהבינו שהתעודות מזויפות הם הורידו אותם מייד מהרכבת. אמה של סבתי נלקחה לכלא על ידי הגסטפו ואביה נהרג בבור הריגה. בכלא לא ידעה אמה של מרים את נפשה מרוב דאגה, הן לגורלו של בעלה והן לתינוקת שלה שנותרה לבד בכפר.

לאחר כמה ימים, שבוודאי נדמו לה כמו נצח, ניגש אליה קצין גסטפו ושאל אם מרים (אשר עונדת שרשרת עם צלב) היא בתה. האם מסרה לו את תעודת הטבילה והוא שחרר אותה מהכלא. אלא שעם חזרתה אל הכפר, התברר לה שהתינוקת נלקחה.

בשנים שלאחר מכן היא עשתה הכל כדי לנסות לאתר את מרים הקטנה ועברה מכפר לעיר כשבידה תמונת התינוקת. בעיירת שוק קטנה ראתה ילדה כבת 3 עם תלתלי זהב, והיתה זו מרים, סבתי. שם התרחש האיחוד המרגש ביניהן. בתום המלחמה, כשהבינו מה עלה בגורל האב, נסעו מרים ואמה למקום שבו הוא נורה ונקבר, ושם טמנו את שרשרת הצלב. היתה זו סגירת מעגל עבורן. ב־1950 עלתה סבתא מרים ארצה יחד עם אמה ובן זוגה החדש.

המתכון שעובר במשפחה

המזכרת שנשארה לי מסבתא מרים ומאמה - סבתא רבתא שלי - היא מתכון של עוגיות חמאה שעובר במשפחה כבר שנים (ארבעה דורות) . סבתא רבתא שלי ז״ל העבירה אותו לסבתא מרים, אחר כך הוא עבר לאמא שלי, שירה, ולבסוף אלי. אין יותר מרגש עבורי מלחזור הביתה מההכשרה בפלס"ר 7 על מדים ולאכול יחד עם אמי וסבתי את העוגיות שהן סיפור משפחתנו, או לקחת אותן לשבתות שבהן אני נשאר בבסיס ולחלק לכל החברים. זה מרגיש כמו הניצחון של סבתא שלי.

אני מרגיש גאווה גדולה ללבוש את מדי צה"ל ולשרת תחת חטיבה 7 שהוקמה עם קום המדינה והיתה מורכבת ברובה מניצולי שואה, כמו סבתי - חטיבה שלחמה בכל מלחמות ישראל כדי שתהיה לניצולים מדינה יהודית בארץ ישראל.

טור' מיכל בן ארי, בנימינה - על סבתא יהודית

את סבתא שלי אי אפשר להגדיר בשתי המילים "ניצולת שואה". היא לא "ניצלה" מהשואה, אלא שרדה את מלחמת העולם השנייה. היא גברה על תחושת הבדידות שהרגישה במשך שלוש שנים בעליית גג אי שם בכפר נידח בהולנד, כשהיא בת 13 בלבד.

סבתא ניצחה את הגזענות ואת השנאה, ואם כל זה לא מספיק, היא גם מעולם לא ויתרה לעצמה: לא כשבני משפחתה נספו באושוויץ, לא כשעלתה לארץ לגמרי לבדה, התקבלה ללימודי אמנות בבצלאל ולאחר מכן גם התגייסה לחיל החימוש בצבא ההגנה לישראל.

"הגיבורה שלי". מיכל בן ארי וסבתא יהודית // צילום: מישל דוט קום

מגיל קטן חינכו אותי שלא בוכים על חפצים, ובגיל קצת יותר מבוגר הבנתי למה. סבתא שלי, יהודית פלטי, נולדה ברוטרדם ב־1929 והחודש תחגוג את יום הולדתה ה־90. 90 שנים של אופטימיות, של קבלת האחר ושל ליברליות שהיום נדיר לפגוש. את סבתא שלי לא מעניין צבע העור של האדם שעומד מולה, או מי האלוהים שלו, ובתור מי שאיבדה את משפחתה ואת כל רכושה בגיל 13 עם כיבוש הנאצים את הולנד, העניין נראה לי מיוחד.

למרות העובדה שלימדו אותי שעל חפצים אנחנו לא בוכים, יש חפץ אחד שיקר לליבי מאוד.

עם סיום התיכון טסתי לאמסטרדם לשנת שירות של הסוכנות היהודית בשיתוף תנועת הצופים. ימים אחדים לפני הטיסה סבתא הזמינה אותי אליה לחיפה והעניקה לי טבעת כסף עם אבן קורל כתומה, כצבעה הלאומי של מדינת הולנד. את הטבעת, סיפרה לי סבתא, קיבלה מ"אומה מיה" (הדודה מיה), שהיתה המטפלת שלה בילדותה ברוטרדם, ולמעשה היתה הדבר הכי קרוב שהיה לה לאם בימים שאחרי המלחמה, שבמהלכה נספו הוריה ועוד מבני משפחתה.

שנת שירות היא לא שנה קלה לשום בוגר תיכון, על אחת כמה וכמה שנת שירות ביבשת אחרת, שבה מדברים בשפה שונה, משלמים במטבע שונה וחווים אורח חיים שונה לחלוטין מזה שבישראל. בכל פעם שהבטתי על כף היד שלי וראיתי את הטבעת של סבתא, נזכרתי בה וחשבתי על כך שמיכל בת ה־18 עוברת חוויה דומה לזו של יוליה, שהיום אנחנו מכירים כיהודית, שגם גרה לבדה באמסטרדם, והתרגשתי מאוד.

טבעת הקורל המשפחתית

חשבתי על סבתא בגיל 16, רוכבת על אופניים באזור הליידספליין, ובמקום להסתכל על העיר ועל האנשים שבמשך שנות המלחמה בגדו בה והשאירו אותה כאן על זוג אופניים, לבדה, היא ראתה תעלות מים יפות ופרחים בכל פינה, חייכה אל האנשים אף שלא תמיד העולם חייך אליה בחזרה.

למרות העובדה שמעולם לא פגשתי את המשפחה של סבתא, אני מרגישה בטוחה במאה אחוז כשאני אומרת שהם היו אנשים מיוחדים: אמא שלה, מארי, היתה עורכת דין ומהנשים הראשונות שלמדו תואר אקדמי במשפטים בהולנד, באוניברסיטת אוטרכט היוקרתית. אבא ג'ון היה דוקטור לכלכלה ושימש יועצו האישי של שר האוצר בממשלה.

זה לא סתם שסבתא גדלה לאהוב את בני האדם באשר הם. אבא שלה היה חבר בארגון האספרנטו העולמי: אספרנטו, מילה שמשמעותה תקווה בלטינית, היתה שפה שהומצאה על ידי אדם בשם זמנהוף. היא הומצאה מתוך אג'נדה ששפה משותפת לכל העולם יכולה לקשור בין העמים באמצעות כלי פשוט - תקשורת. כך, כילדה קטנה, ישבה סבתא בליל הסדר ברוטרדם כשבשולחן יושב גם האדון סוזוקי, אורח מטעם הארגון שהגיע מיפן, ועבורו תרגם אבא את ההגדה לאספרנטו.

בכל פעם שהבטתי על טבעת הקורל שאומה מיה נתנה לסבתא במתנה, ראיתי אור חיובי על הסיטואציה שאני נמצאת בה, לא משנה עד כמה קר ובודד היה מסביב. היום אני משרתת בצה"ל, בביטאון חיל האוויר, ומבינה עד כמה גדולה הזכות לשרת את המדינה שסבתא שלי חלמה להגיע אליה. הטבעת כמובן עדיין מלווה אותי, והיא הרבה מעבר לחפץ עבורי. היא חלק מסיפור הגבורה של סבתא. הטבעת הזו שרדה יותר מ־70 שנים של עבודה קשה ואומץ, היא מספרת את הסיפור של אומה מיה שליוותה את סבתא ודאגה לה כמו בת, והיא לקחה חלק בעלייה שלה ובהיכרות עם סבא, ניצול שואה מברלין.

הטבעת הזו תעבור עוד דורות רבים במשפחה - אותה משפחה שלא הצליחו לשים לה סוף, אף על פי שניסו, והיא תמשיך לספר את הסיפור של סבתא יהודית, הגיבורה שלי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו