אתגרי הזיכרון וההנצחה גדולים מתמיד

"אחת מתופעות הלוואי המופלאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים. מכיר אני יהודי שכולו שיבה, שאמר לי בזו הלשון: 'רוצה הייתי לזכות לסופה של המלחמה, ולהוסיף לחיות ולו מחצית השעה בלבד!'"

את הדברים כתב ביומנו, ביוני 1942, המחנך אברהם לוין מוורשה, שנרצח בשואה. מלחמת העולם השנייה היתה המלחמה הגדולה, המקיפה והקטלנית ביותר בהיסטוריה. האנשים שזוכרים את היום שבו פרצה הולכים ומתמעטים ועלינו מוטלת האחריות לשמר את זיכרון אותן שנים, שבהן האלימות והמוות הטילו צל כבד על העולם ויצרו את התנאים לקריסה מוסרית שלא ניתן היה להעלותה על הדעת קודם לכן.

בתוך העולם המוכה והאדיש הזה פעלה גרמניה הנאצית להשמיד את היהודים. מטרותיה והישגיה הצבאיים אִפשרו לה לממש את חזון הבלהות הנאצי בדבר עולם ללא יהודים. חזיתות המלחמה קבעו בעבור היהודים את גבולות הרדיפה, הדיכוי והרצח.

ברחבי אירופה הכבושה הצטרפו יהודים, ככל האפשר, ללחימה בגרמנים הנאצים ובעוזריהם ולקחו חלק פעיל בהתנגדות. הם נלחמו כדי לשמור על הזכות להתגונן. הם חיפשו דרכים לבטא ולממש זכות זו, לאו דווקא כדי להינצל או כדי לנצח, אלא בשביל "שלוש שורות בהיסטוריה".

בעיצומם של ימי המלחמה נאלצו היהודים כפרטים וכקולקטיב להיאבק על עצם קיומם. מתוך סיכון חייהם הפגינו יהודים סולידריות וסייעו לאחיהם הנרדפים. המאבק להישרדות פיזית כלל סעד ועזרה סוציאלית, הברחות מזון, פעילות רפואית, הסתתרות ובריחה.

יהודים במחתרות בכל רחבי אירופה ניסו, ולא פעם הצליחו, לארגן פעולות הצלה כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר וכל אותה העת נמשך מאבקם לשמירה על זהותם, תרבותם ודתם. לצד זאת הם נאבקו על קיום חיי קהילה, ושומרי המסורת השתדלו לקיים תפילה בציבור ולשמור על זיקה ללוח השנה היהודי, אפילו במחנות הריכוז. המאבק להישרדות היה בעבור היהודים המלחמה שבתוך המלחמה.

80 שנה אחרי - אתגרי הזיכרון, הנצחת והנחלת משמעויות השואה הולכים וגדלים, והופכים רלוונטיים עוד יותר היום נוכח גילויי האנטישמיות שלהם אנו עדים באחרונה. אירועים אלו מחייבים כל מדינה ומדינה לפעול באמצעים חוקיים, מוסריים וחינוכיים כדי להציב בלמים שימנעו אירועי שנאה ואלימות כפי שהעולם ראה לפני 80 שנה.

הכותב הוא אבנר שלו, יו"ר יד ושם. הביא לדפוס: יורי ילון