"אנחנו, האמנים, מאוד יצריים", מתרווח דוד ד'אור בסלון ביתו. "המבחן שלנו לא פשוט. רוב הקהל שלי מורכב מנשים, ואני מקבל אהבה של המון נשים, שבוכות ומתרגשות מהשירים שלי. אתה יכול בקלות לעשות כל מה שאתה רק חולם".
ועשית?
"הייתי קרוב כמה פעמים. זה לא קל. יש המון פיתויים, זה לא סוד. אני בחו"ל, לבד, מקבל בהופעה את כל המחמאות שאפשר לחשוב עליהן, ואחרי ההופעה באות נשים יפהפיות, חלומו של כל גבר, ומזמינות אותך לצאת איתן. אלה חיים על הקצה. הפיתוי מביא אותך לקצה. אני מאוד אוהב לשתות וויסקי ויין טוב, וכשאתה מדושן עונג, אתה לא שולט לחלוטין בכל יצריך.
"פעם אחת יצאתי לבלות והתנשקתי עם מישהי אחרת, כי הייתי שיכור. זה קרה אחרי הופעה בלוס אנג'לס. יצאנו לבלות במועדון מדהים, עם בנות שרוקדות שם חצי עירומות. רקדנו, שתינו, וקרה מה שקרה. אני אפילו לא יודע מי זאת, לא זוכר אותה בכלל. אבל זה לא משנה, משנה שזה קרה. נפלתי קצת. למזלי, עצרתי את זה בזמן. שמתי גבול. גם הייתי שיכור מדי, אז הלכתי לישון. לא כי אני כזה חזק - בגלל שהאלכוהול השפיע".
אשתך, פזית, יודעת?
"כן, סיפרתי לה מייד. מייד. אני לא יכול שלא, כי אני לא יכול לחיות בשקר. 'תוכו כברו' - זה נכתב עלי. אני לא יודע להסתיר. והיא היתה יודעת גם אם לא הייתי מספר, כי היא מכירה אותי מגיל 16, היא מרגישה אותי.
"היא קיבלה את זה לא קל, אבל בהבנה. היא יודעת שאני אוהב אותה, יודעת שהיא מעל לכולן. היא אהבת חיי. נקודה, ברזל.
"לא רציתי להרוס את מה שבניתי. אני יודע מה מחכה לי בבית, ואני יודע מה אני רוצה באמת. אותו רגע, שבריר שנייה של הנאה - סבבה, אבל מה המחיר? אני לא מוכן לשלם את המחיר".
זה קרה רק פעם אחת?
"כן. ככה כתבתי את האלבום החדש שלי. התנזרתי מכל יתר ההצעות לבילוי, והיה לי הרבה זמן לשבת בחדרי מלון בחו"ל ולכתוב שירים. כי אם אני יוצא ורוקד ושותה, אז... אז אני בן אדם. אני יצרי וזה יכול לקרות, לכן אני מתנזר".
היו לך יחסים עם גברים?
"לא. אני יודע שאני מקרין משהו כזה, אבל לא".
• • •
אנחנו נפגשים בביתו של ד'אור בגבעתיים, שתי דירות שיכון שחוברו לפנטהאוז, שאותו עיצב בעצמו באלגנטיות מרשימה ובטוב טעם, ובו הוא מתגורר עם אשתו פזית ושני ילדיהם, יהלי (23), סטודנטית לפסיכולוגיה ומעצבת תכשיטים, וגיא (16 וחצי), תלמיד תיכון ("שניהם שרים מהמם, אבל יהלי לא מוכנה להיות זמרת וגיא רוצה להיות מתופף"). ד'אור, כהרגלו, לבוש בקפידה, נראה צעיר בהרבה מגילו (53), מגיש יין אדום משובח ופיצוחים מצוינים.
האלבום החדש שלו, "שינויים", ה־20 במספר, נכתב במהלך העשור האחרון. הוא נשמע פופ־מיינסטרים ישראלי עכשווי, גם קצבי וגם מלודי ובעיקר נעים, עם השפעות של רוק, מוזיקה אתנית־מזרחית, מוזיקת עולם והיפ הופ.
"זה אלבום שמי ששומע מוזיקה עכשווית יכול להתחבר אליו, משהו שלא היה לי הרבה זמן", הוא מודה. "אני יכול להשמיע אותו גם באמריקה והצליל יישמע עדכני. אחזור איתו בקיץ הקרוב להופיע בקיסריה".
בינתיים הרדיו מפרגן. אחרי מאבק ארוך שנים בחומות הפלייליסט של גלגלצ, ד'אור הצליח להבקיע אותן עם שני שירים מהאלבום - "משהו טוב", שאותו הוא מבצע עם מארק קקון, ו"עד שנראה את האור" (שנכנס לפלייליסט לילה). "העוצמה של הרדיו עדיין מטורפת", הוא אומר. "בעקבות גלגלצ גם בתחנות אזוריות משמיעים את השירים, וכשאני מבצע אותם בהופעות, פתאום הקהל שר איתי את המילים".
עם האישה, פזית. "יחסים עם גברים? אני יודע שאני מקרין משהו כזה, אבל לא היו לי" // צילום: גדעון מרקוביץ
לא תמיד היחסים בין ד'אור לגלגלצ היו כה טובים. לפני שנתיים, בתחילת מארס 2017, כתב ד'אור הנעלב מכתב זועם לנדב רביד, מנהל גלגלצ, ובו הטיח שאחרי עשור של אכזבות, שבו שיריו לא נכנסו לרשימות השידור של התחנה, הוא מפסיק לשלוח אליה שירים. המכתב זכה לגיבוי מצד שר האוצר משה כחלון ושרת התרבות והספורט מירי רגב, שאף פנתה בעניין לשר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, שהיה אחראי לשידורי התחנה הצבאית.
נראה שהמלחמה שלך בגלגלצ עבדה.
"אני לא נלחמתי, אלא הארתי סיטואציה קשה מאוד, שקרתה לא רק לי אלא גם לחברי אריק איינשטיין ז"ל. אריק לא הופיע, והקשר שלו עם הקהל היה דרך הרדיו. לא השמיעו שירים חדשים מקסימים שלו במשך עשר שנים וארבעה אלבומים.
"רציתי להגיד שקורה פה משהו לא טוב, וזה לא כי מישהו שנא את אריק או אותי, או את ארקדי דוכין, שגם הצטרף למחאה. כי זה לא ייתכן שברדיו ציבורי, שלא אמור להיות מסחרי, לא ישמיעו שירים חדשים שלנו במשך עשור. אל תקבעו לנו את הגורלות של הקריירות".
ספר על החברות שלך עם אריק איינשטיין.
"הוא היה המודל בשבילי. היינו חברים ברמה של שיחות יומיות, ועוד יותר עם אשתי פזית, שהוא היה החבר הכי טוב שלה. בכל בוקר הטלפון הראשון אליה היה מאריק. הרבה אנשים הכירו אותו והשתמשו בו כ'החבר הכי טוב שלי', אבל אשתי היתה החברה הכי טובה שלו, ואתה יכול לשאול את סימה, אלמנתו. אני בחיים לא השתמשתי בזה. ראיתי אחרים משתמשים ומנצלים את השם שלו, בעיקר אחרי מותו, וזה היה נורא, גועל נפש".
איך הכרתם?
"היה לנו בזמנו אותו מפיק, מיכאל תפוח. עם אריק וסימה נוצר לפזית ולי קליק מיידי. היינו חברים 13 שנה. נסענו יחד לנופש בצפון. קנינו יחד איתם שטח אדמה ליד חדרה, 800 מטר מגרש ב־100 אלף דולר, עם משכנתה, במטרה לבנות שם שני בתים, אבל בסוף מכרנו אותו.
"אריק ואני הקלטנו דואט, 'אהבנו כאן', למילים של יהודה עמיחי. לידו, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שאני גמד ווקאלי. אבל גלגלצ לא הסכימו להשמיע את הדואט הזה".
למה לא?
"כי לפני כעשור קיבלתי 'בלוק' מהרדיו. פשוט הפסיקו להשמיע שירים חדשים שלי. החליטו שאני זמר של חמישה־שישה להיטים גדולים מפעם ('שמור על העולם', 'כל הכוכבים', 'אני עף', 'קול מהשמיים' ו'לוליטה' עם אתי אנקרי; א"נ), שרק אותם הם מסכימים להשמיע".
אולי פשוט התבגרת, ועכשיו ברדיו הגיע תור הצעירים?
"אין לי בעיה, יש צעירים מדהימים, אבל מי שומע גלגלצ? צעירים היום כמעט לא שומעים רדיו. אני בן 53, כבר לא ילד אבל עוד לא זקן, ואני מנסה כל הזמן צלילים חדשים מכל העולם, כמו שעשיתי כל הקריירה. למרות שאף פעם לא סימנו אותי כפורץ דרך, תמיד הרימו גבה, אבל בסוף זה הגיע למיינסטרים".
יש אמנים שהתייאשו מלהוציא אלבומים חדשים.
"אני לא. כתבתי לאלבום הזה את השיר 'עודני חולם'. השקעתי המון כסף באלבום, כסף שמגיע מההופעות, למרות שכבר אין כמעט מכירות אלבומים. בחודש הראשון נמכרו אולי 4,000 עותקים מתוך ה־5,000 שהדפסנו, אבל אף אחד לא בונה על מכירות. ואני יודע מה זה מכירות. מכרתי עד היום 18 אלבומי זהב מתוך ה־20 שהוצאתי בקריירה".
למה לא עשו ממך "מר מוזיקת עולם", כמו מעידן רייכל?
"כי לפני 25 שנה לא ידעו מה זה מוזיקת עולם. זה סימפטום הילד הבכור. מה ששלמה בר ואני עשינו בשנות ה־90 היה פר־אקסלנס מוזיקת עולם".
אולי החליטו שאתה לא "קול"?
"כנראה. אולי כי אני לא לובש את אותו ג'ינס 500 שנה. אבל עם עצמי אני כן מרגיש קול. מה שמעודד אותי זה שבכל פעם שאני פותח הופעה בהיכל התרבות או בקיסריה, כל הכרטיסים נמכרים. הקהל שלי הוא עם ישראל במלוא יופיו. מילדות ועד למבוגרים עם הליכון. הם אוהבים את מה שאני משדר. המהות שלי היא לחבר, לא להפריד. הייעוד שלי בעולם הוא לשים זרקור על הטוב, לא על הרע".
נשמע מאוד תמים.
"אני ממש לא תמים, אבל אצל יוצר אמיתי חייב להישאר המקום התמים והנקי. הרי מה הכי עובד בתוכניות ריאליטי מוזיקליות? האודישנים של אלה שבאים תמימים לגמרי".
למה אתה לא יושב בתוכנית כזו כמנטור או כשופט?
"חס ושלום. אלה תוכניות טלוויזיה מעולות, שאין להן שום קשר למוזיקה. גם לא 'הכוכב הבא לאירוויזיון'. תראה מה עשו מהאירוויזיון הזה. זה שואו מדהים, שואו נפלא, עם ריקודים ואפקטים ופירוטכניקה, אבל זה שירים חרא. זה אפילו לא פופ. שום שיר לא נשאר משם בשנים האחרונות, כלום. אני מקווה שהשיר של נטע יישאר, כי היא מאוד מיוחדת".
• • •
דוד ד'אור עדיין נושא איתו את צלקת ההשתתפות באירוויזיון 2004 באיסטנבול, עם השיר "להאמין", שם הגיע למקום ה־11 בחצי הגמר ולא העפיל לגמר. "כל המדינה ציפתה שאצליח, גם הובלתי בהימורים שלפני. באתי עם שיר, לא עם שואו, כי לא היה לי כסף להשקיע, ולא משנה מה הייתי מנסה לעשות - זה לא היה עובד. כי פתאום האירוויזיון הכפיל כמעט את מספר המשתתפות, כשמדינות בריה"מ לשעבר ויוגוסלביה לשעבר מצביעות אחת לשנייה. הייתי צריך לממן בעצמי כמעט הכל, ולא היו לי מיליונים וגם לא מאות אלפים להשקיע. התרסקתי שם, נכשלתי.
עם אחד הציורים שצייר. "פעם הציעו לי 100 אלף שקלים על ציור שאהבתי, אבל סירבתי למכור" // צילום: כפיר זיו
"בשנים האחרונות, ברגע שנכנס גוף שידור שמרים הפקה בשלושה־ארבעה מיליון דולר בבחירת השיר הישראלי ובקידום שלו, אז התוצאות בהתאם. האירוויזיון הוא כיום אירוע מסחרי, שמוזיקה היא לא הצד החזק שלו. זו לא תחרות למוזיקאים".
ומה עם הגאווה הלאומית?
"אני מבין אותה, אבל להגיד שהכל פוליטי, שכל העולם נגדנו ושההצבעה אנטישמית זה חארטה, כי עובדה שכשיש לך משהו טוב ומושקע, הוא גם מצליח ומנצח, ועוד בתקופה הכי קשה שהיתה לנו בעולם מבחינת תדמית.
"מי שמסתובב כמוני בעולם מבין כמה התדמית שלנו בעייתית. גלי האנטי לישראל איומים, והאנטישמיות בשיאה. אני, אגב, לא עושה הפרדה בין השתיים. אני נתקל באנטישמיות ובאנטי ישראליות כל הזמן. כשאני מגיע להופעה בחו"ל, יש בדרך כלל הפגנה של ה־BDS. זה אף פעם לא מופנה כלפיי אישית, אלא נגד ישראל, למרות שאני לא בא כנציג של המדינה, ואני תמיד מאובטח".
איפה זה היה קשה במיוחד?
"לפני שנה הופעתי בפריז, בבטקלאן, איפה שהיה הפיגוע הגדול בסוף 2015. היתה הפגנה איומה והאווירה מסביב היתה מאוד קשה, אבל האולם היה מלא. או שהופעתי בשווייץ, ומחוץ לאולם מפגינים רדפו אחרי הקהל עם בובות כרותות ראש. אנשים נכנסו פנימה נסערים ולקח לי זמן, מהבמה, להרגיע אותם שהכל בסדר. בוויניפג, קנדה, הגיעו מפגינים מאוד טעונים, עם שלטים נגד ישראל".
ניסית פעם לדבר איתם? להסביר?
"כמה שאתה מנסה להסביר - זה לא עובד. ניסיתי פעמיים־שלוש לדבר עם מפגינים, ולמרות שאני אדם מאוד לא עצבני, הם הצליחו לעורר בי המון כעס. הם באים מבורות מוחלטת וטוענים טענות הזויות, למשל שאנחנו גונבים לפלשתינים את כל המים. למה הם לא מפגינים נגד איראן או מדינות באמת חשוכות? למה דווקא נגד הדמוקרטיה היחידה באזור, שאמנם יש בה בעיות - אבל אתה מכיר מדינה בלי בעיות? יש שם שנאה לישראל שהשורשים שלה עמוקים, והיא התגברה בארבע־חמש השנים האחרונות".
• • •
בניגוד לאנטישמיות באירופה, שגרמה לפיחות במספר ההופעות שלו בה, באסיה הקריירה של ד'אור פורחת. "אין שם כמעט אנטישמיות, אז יש לי אלבום פלטינה בטייוואן, סיבובי הופעות בסין ואפילו 'דואט השנה' בסין, שזכיתי בו לפני שנתיים־שלוש עם זמרת סינית בשם חאחוויי. הקלטנו דואט חצי בסינית וחצי בעברית, שמדבר על כמה שאנחנו, כל בני האדם, בעצם דומים".
ויש גם אירועים מצחיקים יותר. "הופעתי בצ'ילה, הגעתי עייף מאוד, הביאו אותי ישר מהמטוס לבמה, והיה שם שנדליר כזה ענק. התחלתי לשיר את 'קול מהשמיים' עם הקול הגבוה, והנורות בשנדליר התחילו להתפוצץ. נשבע לך. יותר לא הזמינו אותי לצ'ילה".
איך אתה ברשתות החברתיות?
"אני פעיל בפייסבוק ובאינסטגרם, ואין לי בעיה לשתף את הקהל במוזיקה ובחלקים מהחיים שלי. אבל אני לא כמו אמנים אחרים, שאם הם לא צילמו את עצמם בכל רגע נתון עם פרצוף לא טבעי והעלו לסטורי או לאינסטגרם, אז זה כאילו לא קרה. אני חווה את הרגע כמות שהוא ולא מנסה למכור סיפורי פייק. פעם הייתי כותב יותר בפייסבוק.
"לי הכי חשובה התקשורת אחד על אחד. לא כמו הבן שלי, שמזמין אליו חבר הביתה ושניהם משחקים ומדברים דרך הטלפון. אני עוד שיחקתי תופסת בחוץ וזוכר את ריח האדמה. אולי בגלל זה אני מגדל פה בבית ציפורים, ארנבות וכלבים".
• • •
הוא נולד ב־1965 בבת ים כדוד נחייסי, בנם הבכור של ויטוריו ז"ל ועליזה, נגר ועקרת בית, שניהם יוצאי לוב. "אמא שלי נולדה בג'אדו, מחנה הריכוז שהנאצים הקימו ליהודי בנגאזי. הם עלו ב־1948. השכנים שלהם במעברה בבאר יעקב היו אפרים קישון ושלמה בר. בשלב מסוים גנבו להם את כל הכסף, ואבא שלי הפך מאיש עסקים מצליח בטריפולי לשוליית נגר בקיבוץ נצר סירני".
אחריו נולדו עוד שתי אחיות ואח. האח הוא זמר האופרה יניב ד'אור. "הוא רוצה להצליח בכוחות עצמו, לצאת מצילו של האח הגדול", אומר דוד. "אני אוהב אותו, ורואה אותו מדי פעם אצל אמא. אנחנו לא בקשר טוב, אבל זה מספיק לשנינו. משפחה זה דבר מורכב. אנחנו לא בוחרים אותה. אני אוהב מאוד את משפחתי ונאמן לה, אבל הם לא חייבים להיות בין החברים הכי טובים שלי".
בגיל 10 כבר שר ד'אור בפסטיבל הילדים את "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים" עם דודו זכאי, וזכה במקום השלישי. "לא הייתי ילד קל לעיכול. בגיל 14 הייתי קורא את הרמן הסה, 'זאב הערבה' היה כמו התנ"ך שלי. בגיל 16 עזבתי את הבית נגד רצון הוריי ושכרתי דירה עם שני חברים. שנתיים אחר כך הכרתי את פזית, כשהיא היתה בת 16. ידעתי מייד שזאת האישה של חיי".
מתי ידעת שיש לך את זה כזמר?
"כתלמיד באקדמיה למוזיקה. זובין מהטה הזמין אותי להופיע עם הפילהרמונית, וזה היה תקדים. כבר מההתחלה היו כאלה שהיה קשה להם להכיל אותי. מה פתאום בא הזמר הזה, ששר ככה עם קול גבוה, מה הוא רוצה, מאיפה הוא בא. האוזן לא היתה רגילה לסאונד כזה".
נעלבת? אתה נעלב מביקורות?
"כן, כי אני לא יכול להפריד בין דוד האדם לדוד הזמר. כשכותבים ביקורת רעה על הזמר, אני נעלב באופן אישי, וכל שיר פורט על כל נימי נפשי. למשל, אני לא יכול לשיר 'תלך כפרה עלי' כמו שרית חדד, כי אני מבין את המשמעות המקורית של הביטוי הזה, שסבתא שלי היתה אומרת.
"האלבום החדש נפתח בשיר 'שינויים', שמדבר על זה שאנחנו הולכים לקראת איזשהו כאוס, שינויים לא מוכרים. העבר שלנו כבר לא בטוח, כי ניפצנו את כל הפרות הקדושות, ותוך כדי גם דרכנו חזק על השורשים שלנו. ואז אי אפשר להתקדם, כי אתה לא יכול לצמוח בלי להיות מחובר לשורש שלך".
ואיפה השורש שלך?
"אני יהודי, לומד תורה הרבה שנים, אוכל כשר, לא עובד בשבת ולא מדליק אש, אבל כן נוסע וכן מסמס. אני לא הישראלי הצבר עם הסנדלים. תמיד היה בי משהו יותר מוקפד במראה ובדיבור, אבל אני חלק מהרקמה של ישראל. תמיד הייתי אינדיבידואליסט. הייתי הראשון בבת ים עם עגיל באוזן ותספורת מוהוק. אני האדם הכי לא עדרי שאני מכיר, כי העדר משעמם למוות. עדריות מאוד מפחידה אותי".
אתה מרוצה מהמצב התרבותי כיום?
"ילד שגדל על 'עטור מצחך' וילד שגדל על 'טודו בום' - הם ילדים אחרים. אתה לא יכול להזין ילד רק בממתקים, חובה לתת לו גם דברים בריאים. שיר פרובוקטיבי ובוטה יזכה היום לחשיפה עצומה לעומת שיר שהוא יצירת מופת, שרוב הסיכויים שאותו בכלל לא ישמעו, והיוצר שלו מייד נדחק לצד כי הוא לא מביא רייטינג. כי הוא 'משעמם'. אם אתה לא בא עם סיפור 'צהוב' או עם קאבר לשיר מוכר או להיט הכי טחון, לא תקבל במה בטלוויזיה".
גם גלגלצ, רשת ג' ו־88 מודדות רייטינג.
"איזה להיט הוציאה או בנתה רשת ג' ב־15-10 השנים האחרונות? כלום. נכנסים שם רק שני שירים חדשים בשבוע. זה מטורף. אנחנו חיים היום בעולם של אינסטנט, לא מקום שאמנות אמיתית יכולה לפרוח בו. איך אתה יכול לעורר מחשבה אם רוב האנשים רוצים לבהות בטלוויזיה, לבקר את כל העולם ולהיות חדורי שנאה ואלימות? וזה מה שמחזיק אותנו, האדרנלין הזה של השנאה".
• • •
לאלבומו החדש כתב את השיר "שירת הזמיר", שהוא מייחס לו משמעות פוליטית: "זה על הארץ שלנו, שכולם מסביב מנסים לטרוף אותנו, ואנחנו נאחזים פה בענף כדי לשרוד. אבל אני איש של אופטימיות ותקווה. קשה לי להשלים עם האמירות שלנצח נחיה על חרבנו. אני בעד פתרון שתי המדינות. אולי לא עכשיו, אולי לא בימי חיי, אבל זו צריכה להיות השאיפה".
עם אחד הציורים שצייר. "פעם הציעו לי 100 אלף שקלים על ציור שאהבתי, אבל סירבתי למכור" // צילום: כפיר זיו
בימי הבחירות הסוערים מצאה עצמה הזמרת מירי מסיקה, חברתו הטובה של ד'אור, בלב סערה, כשהתעמתה עם יאיר נתניהו. "היא לא הסתבכה", ממהר ד'אור להרגיע. "היא אוהבת את הדברים האלה. היא אישה מקסימה וחכמה וטובת לב, נשמה מהממת, ואני אוהב אותה אהבת נפש. היא חלק ממני, למרות שאנחנו חלוקים בהמון דברים, כולל תפיסת העולם. היא אמרה דברים, ומותר לה להגיד את מה שהיא חושבת. גם אני אומר הרבה דברים. בעיניי, התלהמות זה דבר נוראי".
היא נכנסה אישית ביאיר נתניהו.
"בזה אני חלוק עליה. אני לא חושב שצריך להיכנס אישית בבן אדם. יאיר אומר הרבה דברים שיכולים לקומם ולהסעיר. הוא מושך אש. אין לי שום דבר נגדו. אז הוא אמר שצריך להחרים אותה, בסדר. הרי לא באמת יחרימו אותה. וחלילה, כי היא זמרת ענקית".
אתה לא חושש מעליהום גם עליך? מאיומים?
"מה פתאום. אתה חושב שמישהו מאלה שכותבים את הפוסטים המטורפים האלה ומאיימים יעשה משהו? למי יש זמן, כוח ורצון לזה? אלה שיושבים כל היום וכותבים תגובות ואיומים ברשתות - אלה אנשים שאין להם חיים באמת. זה הבל אחד גדול".
עם רשימת ההישגים הגדולים בקריירה שלו נמנית הופעה לפני האפיפיור ועוד מיליון איש בכיכר פטרוס הקדוש בוותיקן שברומא, "אבל הרגע הכי גדול באמת היה בהופעה בטייוואן, שם אף אחד לא מבין מילה בעברית, ואני שר לעשרות אלפים את 'אבינו מלכנו' - והם בדממה מחזיקים ידיים ודומעים. באותו רגע אני מבין שכישראלי ויהודי חשפתי אותם למקום רגשי עמוק, שבפעם הבאה שהם ישמעו על ישראל הם ייזכרו בשיר הזה ויחושו סימפתיה.
"לפעמים אני שואל את עצמי איך דוד הילד מבת ים הגיע לפה, ואז אני מבין שיש לי שליחות שאני צריך לשמוח בה. באוסטרליה הופעתי מול 70 אלף איש בפסטיבל מוזיקת עולם של פיטר גבריאל, כשבין הבמה לקהל היה מעין אגם של מים. מאחורי הקלעים נמצא הזמר האלג'יראי שב ח'אלד. הזמנתי אותו לשיר איתי את 'אשבו' (שיר של ח'אלד, שאתי אנקרי חידשה; א"נ), והוא סירב.
"איך שאני מתחיל את השיר, פתאום הוא עולה לשיר איתי, ואתה רואה אלפי אנשים קופצים למים כדי להתקרב לבמה. לא האמנתי שזה קורה. הם הרגישו את העוצמה של הביחד".
מה הפספוס הכי גדול בקריירה שלך?
"בגיל צעיר קיבלתי הצעה להיות זמר הבית של המטרופוליטן אופרה בניו יורק. הציעו לי הרבה כסף ושכר דירה. אבל אשתי היתה בהיריון, ולא יכולתי לחשוב לגדל את הילדים שלי במקום אחר חוץ מבישראל. בדיעבד, יכולתי להיות אנדראה בוצ'לי הישראלי, אם לא יותר. הוא מרוויח 800 אלף דולר להופעה, כשאני, על אותה הופעה, מקבל 20-30 אלף דולר".
אתה מסודר בחיים?
"אני חייב להמשיך לעבוד כדי להתפרנס. אם הייתי נענה בזמנו להצעה ההיא מניו יורק, הייתי יכול להופיע ולהיות מוערך בכל העולם וגם לעשות את המוזיקה שלי, בלי לדאוג אם משמיעים אותי ברדיו בארץ. האם אני מצטער? יש מקום בליבי שמצטער, אבל אני לא מלקה את עצמי על מה שלא נעשה, ומסתכל קדימה".
בינתיים הוא חולם ליצור מופע לחו"ל שישלב שירה וציור על הבמה ("אני אשיר וציירים יציירו תוך כדי, בהשראת השירים"), וגם מצייר בעצמו ושר לעוברי אורח שנכנסים מהרחוב לסטודיו שלו בפלורנטין, לשעבר הנגרייה של אביו.
"לא למדתי מעולם ציור. בבית הספר המחברות שלי היו מלאות שרבוטים. התפרצה בי תשוקה לצייר אחרי מות אבי. כיום, מוזיקה וציור אצלי הם באותה רמה של התרגשות ואהבה. זה המפלט שלי. אולי רוחו של אבי שורה שם בסטודיו. אני מרגיש אותו שם.
"אני מוכר לפעמים ציורים, בדרך כלל כשאני פחות קשור לציור והקונה ממש התעקש. עד היום מכרתי מקסימום עשרה. בדרך כלל אני מבקש אלפי שקלים לציור. פעם הציעו לי 100 אלף שקלים על ציור שאהבתי, אבל סירבתי למכור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו