פרופ' אמנון רובינשטיין לא מתבוסס בתוגה על קריסתו של השמאל הציוני. בעיני רובינשטיין (87), שר החינוך בממשלת רבין של שנות ה־90, מטעם מרצ, תוצאות הבחירות קשורות בתהליכים נרחבים בהרבה שמתרחשים במדינה ומטרידים אותו כבר שנים.
כמשפטן, כאיש שמאל, אבל מעל לכל - כיהודי חילוני וציוני, "אני חרד ומתקומם לנוכח מה שמתרחש לנגד עינינו", הוא אומר. "יש בישראל תזוזה מתמשכת מהציונות החילונית אל עבר היהדות הדתית. עקרונות מרכזיים בציונות וגם ביהדות נחלשים ונפגעים על ידי גורמים פוליטיים דתיים וחרדיים. בזמן שבאוכלוסייה יש רוב חילוני, מבחינה פוליטית החילונים הם מיעוט. אין להם כמעט השפעה, ואין מי שמגן על אורח חייהם".
מה ההגדרה שלך לחילונים?
"יהודים שרואים עצמם חופשיים משמירת כל מצוות הדת. הם מבטאים את הזיקה שלהם ליהדות בדרכים שונות, כפי שהם מוצאים לנכון באופן אישי, ולרוב על ידי שמירת חלק מהמצוות".
והם לא מוגנים?
"לא. בתחום החינוך, למשל, ההסכמים הקואליציוניים תמיד ידאגו לחינוך החרדי והדתי, אבל לעולם לא לחינוך הממלכתי. אני לא זוכר מתי היו חוק או הצעת חוק, שנועדו להיטיב עם הציבור החילוני. החינוך הרשמי של מדינת ישראל הוא בן חורג של הממשלה היוצאת, ויש להניח שגם של הממשלה הנכנסת. זה נכון לא רק בחינוך, אלא בכל תחום. הדאגה היא תמיד לציבורים קטנים. העלאת אחוז החסימה לא תרמה לביסוס היציבות והמשילות, אלא נתנה יותר כוח בידי קבוצות ומפלגות קטנות, והסחטנות הפוליטית היא מחיר רשמי.
"בשבוע שעבר התקבלה עוד הוכחה לכך שיש תנועה חזקה לכיוון הימין הקיצוני, תוך מתן לגיטימציה לרעיונות של כהנא. זה אסון גדול, שיחריף אם מבטאי ותומכי הכהניזם יקבלו משרדים חשובים כמו החינוך והמשפטים.
"בשנת 2019 יש בישראל מספר גדול של חברי כנסת, מהמפלגות החרדיות, שמתנגדים לשוויון לנשים, בכך שהם נמנעים משילוב נשים ברשימות שלהם. איך ניתן להשלים עם מצב שבו למפלגות במשטר דמוקרטי יש תקנונים לא דמוקרטיים, שמעגנים פגיעה בזכות חוקית אלמנטרית - הזכות להיבחר? זה היה ברור כשמש בשנות ה־20 של המאה שעברה, במאבק על זכות הבחירה של נשים ביישוב העברי בארץ. אבל היום, אחרי 100 שנים, זה לא באמת ברור".
הבחירות האלה סבבו במידה רבה סביב אדם אחד, בנימין נתניהו. אי אפשר להתווכח עם העובדה שציבור גדול מאוד שוב הביע בו אמון מלא.
"מוכרחים להודות שלנתניהו היו הישגים. היו לו הצלחות בזירה הבינלאומית, ולניצחון בבחירות האלה סייעו שניים, נשיא ארה"ב ונשיא רוסיה. אין להמעיט בכך. השידור ממוסקבה, בנושא החזרת גופתו של זכריה באומל, הוסיף לנתניהו עוד חמישה מנדטים, לדעתי. היתה עוצמה אדירה בטקס שנערך בקרמלין, עם הרמטכ"ל הרוסי, ואחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה, כאב וחוסר ודאות לגבי נעדרי סולטן יעקוב.
"באופן אובייקטיבי, קשה למצוא מתחרה לאדם כל כך פופולרי כמו נתניהו. פופולריות שוברת שיאים, לאורך שנים. אני לא מכיר מקרה דומה בהיסטוריה הדמוקרטית. באופן אישי, אני חושב שבסוף הקדנציה הקרובה, רוב הציבור יבין ששלטון שאינו מוגבל בזמן הוא שלטון רע, בפרט לנוכח חקיקה אנטי ליברלית.
"נתניהו טוען שהיתה פריחה כלכלית, והוא צודק חלקית. למדינה היתה פריחה כלכלית, אבל לציבור לא. עדיין יש בישראל פערים גדולים מאוד. גדולים מדי. מערכת החינוך ומערכת הבריאות באמת קורסות.
"אני מתנחם בדבר אחד בלבד: שהניסיון של מפלגת הימין החדש להרוס את מערכת המשפט נכשל. כרגע, מערכת המשפט ניצלה מפגיעה חמורה. אני מאמין שרבים מאלה ששקלו להצביע לימין החדש נרתעו בסוף, בגלל הרעיונות הקיצוניים האלה. אין לי הסבר אחר לכך שהם לא עברו את אחוז החסימה.
"בנט ושקד שמו לעצמם למטרה להרוס את בית המשפט העליון - ונכשלו, למרות שהתקשורת ריכזה הרבה מאוד תשומת לב באיילת שקד ועשתה סביבה חגיגה גדולה. הישארותה מחוץ לכנסת הסירה איום מיידי ורציני.
איילת שקד. "נכשלה" /// צילום: יוסי זליגר
"אבל האיום עדיין קיים. רבים בליכוד ובמפלגות הדתיות והחרדיות עוינים את בית המשפט העליון, רוצים בהחלשתו, או בהפיכתם של השופטים לנציגים של הפוליטיקאים".
או שהם רוצים שיהיו גם שופטים שמרנים. למה בארה"ב זה בסדר ובישראל לא?
"חלק גדול מהשופטים שמונו על ידי שרת המשפטים הם שמרנים, אבל השמרנות היתה קיימת גם קודם. לומר שבית המשפט נוטה לשמאל אלה קשקושים של בורים או של רשעים. לפני שורת המינויים האחרונים, עמדת בית המשפט העליון לגבי ההתנחלויות ולגבי זכויות נשים, למשל, לא היתה מספיק רדיקלית בעיניי. מובן שהמינויים האחרונים השפיעו עוד יותר לכיוון הזה.
"הנושא הוא לא רק שמרנות. אם השופטים יתמנו על ידי פוליטיקאים, אמון הציבור בהם יידרדר לרמת האמון הנמוכה שחש הציבור כלפי חברי הכנסת. רוצים למנות שופטים כמו בארה"ב? רוצים להגן על ראש ממשלה מפני העמדה לדין כמו בצרפת? בסדר. אבל קחו מארה"ב ומצרפת את הכל. קחו מצרפת את החילוניות של המדינה. קחו מארה"ב את ההפרדה בין דת למדינה.
"יש כאן צביעות בלתי נסבלת. לוקחים את החלקים הכי גרועים מחוקות העולם ומנסים להתאים אותם לישראל לפי אינטרסים פוליטיים, והכל במנותק מהעקרונות הדמוקרטיים והליברליים, הגדולים והחשובים, שעומדים מאחוריהם".
"גבאי עשה שגיאות"
בגוש המרכז־שמאל קרו עוד דברים מלבד "שתיית הקולות" על ידי רשימת כחול לבן.
"אני מסכים. במגזר הערבי, נוסף על האדישות המוכרת לאורך השנים, היתה גם הבעת אי אמון בנציגות הערבית בכנסת, שנחלשה בבחירות האלה. לא ניתן לסכם הכל בעוינות כלפי המדינה. לא פחות מכך, מדובר בעוינות כלפי המנהיגים של המפלגות הערביות, שרצו מיישוב ליישוב וביקשו שיצביעו עבורם, ללא הצלחה".
ממה נובעת העוינות?
"מכך שתהליכים עמוקים ומדהימים, שמתרחשים במגזר הערבי, לא באים לידי ביטוי בסדר היום של הפוליטיקאים הערבים בכנסת. תהליכים שקשורים מצד אחד בייאוש ממצבן של מדינות ערב, ומצד שני, בהשתלבות ממשית, לא אידיאולוגית, אלא מעשית וכלכלית, בחברה היהודית. המפלגות הערביות לא מדברות בשפה המעשית הזאת".
מה ההסבר שלך להתרסקות של מפלגת העבודה?
"מפלגת העבודה יצאה למכרז לתפקיד המנהיג והביאה אדם מבחוץ, שהוא לא איש העבודה. אולי פעילי המפלגה חשבו ששחקן חדש, שהוא גם מזרחי, ימשוך קולות.
"גבאי עשה שורה של שגיאות. החל מחזרה על האמירה האיומה של נתניהו ש'השמאל שכח מה זה להיות יהודי', וכלה בדרך שבה סילק את ציפי לבני, בהשפלה.
אבי גבאי. "יתקשה להשתקם" // צילום: קוקו
"אני חושב שאחת הטעויות של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי בכלל, היא שהם לא יצאו בחריפות נגד תעמולה אנטי ציונית, שמשמיעים זה זמן רב אינטלקטואלים שמזוהים עם השמאל. אנשי רוח, עיתונאים ואנשי אקדמיה, כולל כמה מעמיתיי באוניברסיטאות הישראליות, שחצו את הגבול בין שמאל ציוני לשמאל אנטי ציוני, ואפילו אנטי יהודי.
"זהו גבול בל ייחצה, שאחד מביטוייו הבלתי נסלחים הוא חרמות למיניהם, בפרט אקדמיים. חובה היה על השמאל לצאת נגדם, להתנער מהם לחלוטין ובריש גלי".
קשה להתעלם מכך שבתחום המדיני־ביטחוני, העקרונות של השמאל נדחים על ידי רוב הציבור.
"לבוחרים הישראלים נושא הביטחון והריבונות חשוב מעל לכל. בבחירות הארציות הציבור מבטא את הצורך להגן על שלנו, וגם את אי האמון כלפי הפלשתינים.
"הפלשתינים תרמו למפלת השמאל. הזרם הליברלי בישראל, והשמאל בפרט, נקט גישה של שטחים תמורת שלום, והפלשתינים השיבו ב'שטחים לא תמורת שלום, אלא תמורת עוד שטחים', והתעקשו על 'זכות השיבה' כקדושה.
"הבסיס המעשי, שאני שותף לו, נכשל. ערפאת הכשיל אותו כשהשלים, ואפילו עודד, את מעגל הטרור לאחר אוסלו. לאחר מכן התרחש פינוי עזה, שתוצאותיו היו חמורות לא פחות. חלק מחבריי במרצ סברו שהנה, פינינו את עזה, ובקרוב נבקר שם ונאכל חומוס ביחד. במקום זה הדרום הופגז, ולא רק הדרום. ובהתאם, הימין התחזק עוד יותר.
"כבר מזמן הציבור אומר לעצמו שהוא לא מוכן לקחת את הסיכון שמצב ביטחוני דומה לזה ששורר בדרום יהיה מנת חלקם של היישובים הגובלים בשטחי הרשות הפלשתינית. יש אכזבה עצומה מהתנהלות הפלשתינים, והבנה שגם אם ניסוג, לא תיגמר המלחמה".
הדברים שלך מחזקים את הנטייה לדבר במונחים של סיפוח ולא של הסדר.
"פינוי עזה היה מאוד טראומטי ומלא טעויות. אני מאמין שבתהליך מדורג, ולא חותך וחד־צדדי, אפשר היה להביא בסופו של דבר לשקט ולשלום. לייצר שיתוף פעולה כלכלי, לסייע לשיקום ולקדם חיים זה לצד זה".
זה עדיין אפשרי במציאות הנוכחית?
"אני איש של שלום. אני נאמן לעצמי, ויש בי אמונה שניתן בהחלט להגיע להסדר. בין היתר נוכח הפיצול בעולם הערבי, בין הסונים לשיעים. זה מהותי מאוד. המדינות הסוניות חוששות מאיראן, אין מדינה ערבית אחת מתפקדת, והסכסוך הישראלי־פלשתיני דעך בחשיבותו הבינלאומית.
"ישראל צריכה לנצל את הפיצול בעולם הערבי כדי להיחלץ מהבידוד האזורי, וגם להגיע להסדר עם הפלשתינים. זה לא מקרה שיש קשרים בין ישראל למדינות סוניות, כמו מצרים ומדינות המפרץ.
"אני חושב ששלילת האפשרות להגיע להסדרים היא ראייה קצרת טווח, שאין לה מקום במציאות שלנו. צריך להסתכל עשרות שנים קדימה, לאמץ ראייה תהליכית, לנצל הזדמנויות חשובות ולדאוג להוציא את ישראל מבידודה האזורי.
"נתניהו הצליח להביא לכך שהיתה תקופה של שקט יחסי. אבל זה שקט שמאיים להתפרץ, לא שקט שמבוסס על פתרון. עוד מעט ניווכח שזה לא הפתרון, כשהנשיא טראמפ יציג את התוכנית שלו. פרטי התוכנית לא לגמרי ידועים, אבל אני מאמין שהיא תכלול מדינה פלשתינית, וזה מספיק.
"אני מניח שהטקטיקה של הימין תהיה להשהות את מתן התשובה הישראלית עד שהפלשתינים יגיבו, והם יקברו את זה. הם כבר הודיעו על כך, למעשה. או שנתניהו יודיע שיילך למשאל עם, שסיכוייו נמוכים מראש.
"החשד וחוסר האמון כלפי הפלשתינים הם בעלי חשיבות פנימית עצומה. הם קובעים את הפוליטיקה הישראלית".
ובהתאם, מצבן של מפלגות השמאל בבחירות האחרונות.
"אני מסביר את הדברים, אני לא מצדיק אותם. זה הבדל גדול וחשוב מאוד. אני כן מאמין בהסדר מדיני, ואני בוודאי לא ממעיט מחשיבותם של נושאים שאינם ביטחוניים ונוגעים לעתיד הדמוקרטיה והליברליזם בישראל. הליכוד מכנה את עצמו תנועה לאומית ליברלית, אבל אין שם שמץ של ליברליות".
אף לא שמץ?
"אנטי ליברליות, זה המינוח המתאים. ההשלמה או ההסכמה לכך שנשים לא יתפללו בכותל על פי דרכן ואמונתן, אי השוויון כלפי נשים בצבא, אמירות חוזרות ונשנות על כך שהיהודים הרפורמים פסולים, ועוד ועוד. המסד שהניחו ז'בוטינסקי ובגין נעלם. לא ראיתי הצעת חוק אחת של הליכוד שמקדמת באמת את שוויון הזכויות במדינה. גם תוכנית החומש של הממשלה למגזר הערבי לא היתה פרי של תפנית פוליטית, אלא יוזמה של משרד האוצר".
מקבל את פרס ישראל בחקר המשפט, 2006. "אם השופטים יתמנו על ידי פוליטיקאים, אמון הציבור בהם יידרדר" צילום: מארק ניימן/לע"מ
כחול לבן זכתה בקולות רבים מהשמאל, למרות שהיא רחוקה מלהיות שמאל מובהק.
"נכון, יש בה לא מעט אנשים בעלי השקפות ימניות, אבל הטון הכללי הוא ליברלי מאוד. אני לא יודע עד כמה התגבשה שם אידיאולוגיה, אבל הם השיגו הישג גדול. זכייה ב־35 מנדטים, בפרק זמן כל כך קצר, היא מרשימה ביותר. חוץ מזה, השם כחול לבן מוצלח מאוד בעיניי.
"במציאות הקיימת, אני מאמין שרק מפלגת מרכז, שמבוססת על מכנה משותף רחב, יכולה להוות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הקיים, שהולך ומקצין. אם הם ישכילו לפעול יחד בנחישות, זאת מפלגה שתהפוך למנוף משמעותי בפוליטיקה הישראלית. עכשיו עליהם להוכיח את עצמם בפעילות פרלמנטרית".
מה היית מצפה שיעשו בכנסת?
"בעיניי, שני המהלכים הראשונים שהם צריכים לנסות לדחוף הם הוספת סעיף לחוק הלאום, שיבטיח שוויון, והעברת חוק שיגביל את כהונת ראש הממשלה לעשר שנים, כמו בצרפת, או לשמונה שנים, כמו בארה"ב.
"שיעבדו. שיפעלו להבטחת שוויון אמיתי בחינוך לכל הזרמים. למשל, בהקמת מועצה לחינוך הממלכתי, כמו שיש מועצות לחינוך הדתי ולחינוך החרדי. זה דבר משמעותי, שרציתי לעשות כשר חינוך ולא הספקתי. המועצה היא מערכת פיקוח נפרדת, ובהיעדרה אין שום ריסון לשר החינוך, שהוא דמות פוליטית, עם סדר יום ואינטרסים פוליטיים. זה מצב לא שוויוני, שמותיר את החינוך הכללי, העברי והערבי, חסר הגנה.
"כחול לבן יכולים להוכיח את עצמם בכל כך הרבה תחומים נוספים שמשוועים לשוויון, כמו נישואים אזרחיים והענקת מלוא הזכויות לקהילה הלהט"בית".
מפלגת העבודה תוכל להשתקם, או שחיים רמון צודק בדבריו שנותר רק לערוך לה הלוויה מפוארת?
"קשה להשתקם מתבוסה כזאת. אני נותן לזה סיכוי קטן, ואלה דברים שנאמרים בצער. השתקמות של מפלגת העבודה תלויה, בין היתר, בשינוי נסיבות, שלא תלויות בה. כל עוד הפלשתינים לא יתמתנו, והעמדה של העולם הערבי ביחס לסכסוך הישראלי־פלשתיני לא תתמתן - למפלגת העבודה, ולשמאל בכלל, תהיה בעיה קשה בהיבט המדיני.
"הציבור הישראלי יוכל להשלים עם מהלך מדיני שיכלול הכרה פלשתינית מלאה בישראל, הסדר שתחום פחות או יותר בגבולות 1967, מציאת פתרון מקיף למעמד ירושלים וכמובן ויתור מוחלט על 'זכות השיבה'. כמו שיוסי שריד, ידידי, אמר: 'זכות השיבה' לא עוברת את בית הבליעה של הציבור הישראלי.
"במידת מה, מפלגת העבודה נושאת במחירי התנהלותה של מפא"י. מפלגת השלטון, שהקימה את המדינה, קלטה את העולים היהודים תוך נקיטת קריטריונים לא שוויוניים, ובלי שתהיה הכרה בתרבות הנפרדת של עולי מדינות ערב".
זה ממש תואם את הטיעונים של מירי רגב.
"מירי רגב תרגמה את זה, בדרכה, לשפה אלקטורלית. הסופר אלי עמיר מתאר בספרו האחרון, 'נער האופניים', את הניכור המכוּון הזה מהבית, מהשורשים, במטרה להפוך למה שנחשב כישראלי. אני חושב שחלקים מבני הדור השני והשלישי עדיין נושאים איתם את המטען הזה.
"אני מקווה שמפלגת העבודה תהיה פעילה ללא פשרות למען זכויות אדם, למען הבטחת השוויון, ולמען החברה הערבית.
"ובעיקר עליה להילחם בכל פגמי הממשלה הלאומנית, הדתית והקיצונית, שעומדת לקום בקרוב. כעת יש סכנה שתיק החינוך יינתן לאיחוד מפלגות הימין. שבצלאל סמוטריץ' יהיה שר החינוך. מבחינתי זו קטסטרופה".
למה?
"גם כך משרד החינוך הוא משרד דתי. החינוך הממלכתי מופלה לרעה, קודם כל בתקציבים. אין שר אחד או חבר כנסת אחד בקואליציה שפעל למען החינוך הממלכתי והגן עליו. תוכנית הלימודים של משרד החינוך היא כולה יהדות אורתודוקסית. אין יהדות אחרת מלבד האורתודוקסית, ותלמידי תיכון מסיימים את לימודיהם בלי לדעת שקיימים זרמים נוספים, משמעותיים ביותר.
"הם לא יודעים דבר על יהודי צפון אמריקה, למרות שהם רוב של יהודי העולם, והם לא יודעים דבר על יהודי אירופה. הם לא יודעים שיש פרשנויות מודרניות ליהדות. אפילו האורתודוקסיה האמריקנית היא הרבה יותר ליברלית מהאורתודוקסיה הישראלית.
"אני מאוד מעוניין שיהיו תכנים יהודיים בתוכניות החינוך. חד משמעית. אבל לא רק היהדות האורתודוקסית. במערכת החינוך הישראלית, מה שלא תואם את קו החינוך החרד"לי לא משתלב. מה עם כל יתר הזרמים והפרשנויות? יהדות ארה"ב, שהיא סיפור הצלחה כביר, מונה לפחות שלושה זרמים.
"כל היהודים מחוץ לישראל חיים במשטר של חופש דת, שמשתלב במודרנה. בישראל המצב הפוך. אני לא מסוגל להשתתף בתפילה בבית כנסת שבו מדירים את הנשים ושולחים אותן לשבת בפינה חבויה. בארה"ב יש אפילו בתי כנסת אורתודוקסיים, שבהם נשים וגברים יושבים ביחד. האם זה פחות יהודי?
פגישת נשיא המדינה אפרים קציר עם ח"כים מד"ש (רובינשטיין שלישי מימין) בבית הנשיא בירושלים, 1977 // צילום: סער יעקב/לע"מ
"בבחירות האלה, כמו גם בקודמות, ניתן להיווכח במהפך שעבר הציבור הדתי והחרדי. אני מכנה את זה המרת דת. הם המירו דתם מדת משה לדת נתניהו.
"הדתיים הלאומיים היו מיוצגים בעבר בממשלה על ידי אנשים מתונים, וכעת הם שותפים של אנשי כהנא. החרדים התנגדו למדינה ציונית, והיום הם חיל החלוץ של הימין והימין הקיצוני.
"הממשלה הימנית והדתית מובילה תהליכים, שיוצרים קונפליקט חמור וניתוק בינינו לבין יהדות צפון אמריקה, שהיא חזקה וחשובה עבור ישראל. באופן מופקר לחלוטין אנחנו משלימים עם העמקת הניתוק הזה, שהוא תוצר של היענות לתביעות של מיעוט".
קריירה פוליטית ענפה
רובינשטיין מקדיש את רוב זמנו "לקריאה, כתיבה והאזנה למוזיקה קלאסית". בימים אלה רואה אור ספרו החדש, "סיפורם של היהודים החילונים" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר), ובו הוא עוסק ביהדות מפרספקטיבה חילונית וציונית וסוקר לעומק תהליכים ב"ציוויליזציה היהודית", בהקשר ליהדות צפון אמריקה, יהודי בריה"מ, יהודי ערב ויהודי ישראל.
עטיפת הספר החדש // עיצוב: אמרי זרטל, הוצאה: כנרת זמורה ביתן
הוא מתגורר בתל אביב עם רעייתו, עו"ד רוני רובינשטיין. בתם טל היא פסיכולוגית, הבן ניר מתמחה במחשבים. "אחד היתרונות הגדולים בפרישה מהפוליטיקה היה הזמן שהתפנה עבור משפחתי", מחייך רובינשטיין.
במשך 25 שנים, בין 1977 ל־2002, הוא היה חבר כנסת. בשנים 1987-1984 היה במפלגת שינוי וכיהן כשר התקשורת בממשלת האחדות של שמעון פרס ויצחק שמיר. ב־1992 חבר לשולמית אלוני ויאיר צבן בהקמת מרצ, שהורכבה ממפלגות רצ, מפ"ם וחלק מחברי שינוי. הוא כיהן כשר המדע והטכנולוגיה ושר האנרגיה והתשתיות בממשלת רבין, בין השנים 1992 ל־1994.
לאחר התפטרותה של שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך, התרבות והספורט בשנת 1994, על רקע מחלוקת עם המפלגות החרדיות, מונה רובינשטיין להחליפה. בתפקיד זה, היקר לליבו יותר מכל, הוביל שורת רפורמות, שהבולטת ביניהן היתה פתיחתן של מכללות אקדמיות ברחבי המדינה ושבירה מוחצת של מונופול האוניברסיטאות על ההשכלה הגבוהה. מאז פרישתו מהכנסת, הוא אינו פעיל בשום מוסד פוליטי.
אתה שומר על קשר עם חברי מרצ היום או בעבר?
"שמרתי על קשר עם שולמית אלוני ועם יוסי שריד, עד לפטירתם. היום אני שומר על קשר בעיקר עם רן כהן.
"לשבחה של מרצ ייאמר שזו המפלגה היחידה שבה יהודים וערבים עובדים יחד, באופן שוויוני ומתוך שותפות אמיתית. זה חשוב וראוי לכל שבח, במיוחד לנוכח השינויים שמתחוללים בחברה הערבית. בבחירות האחרונות רואים שמרצ התחזקה במגזר הערבי, ובצדק. היא באמת פועלת למען הציבור הערבי בישראל ולמען דו־קיום.
"בנוסף, חברי וחברות הכנסת של מרצ הם היחידים שנלחמים בכל הכוח למען הציבור החילוני, בין היתר בהתעקשות עקבית על הפרדת דת ומדינה. אני מלא הערכה לכך.
"עם זאת, אני מסתייג מאוד מהעמדה האוטומטית שלפיה ישראל תמיד אשמה בכל. הסתייגתי מכך גם כשר וכחבר כנסת של מרצ".
לצד ההתחזקות במגזר הערבי, המפלגה מאבדת מכוחה בבסיסי כוח מרכזיים.
"בסיסי הכוח של המפלגה נחלשו, בעיקר בגלל התעמולה הברוטלית של הימין נגד השמאל בישראל, וגם כי רבים שרצו בשינוי נתנו את קולותיהם לכחול לבן. מעבר לזה, אני סבור שמרצ רדיקלית מדי בענייני ביטחון ושלום, וצריכה להקפיד יותר על פטריוטיות".
כלומר?
"כלומר, לא לבקר בקברו של ערפאת, למשל. לא לבקר בקברו של מי שאשם בכישלון המדיניות הנכונה, שנוסחה בקמפ דיוויד ובאוסלו. לעומת זאת, פגישות עם אבו מאזן הן נכונות בעיניי, ותואמות את המדיניות של המפלגה".
עם חברו למרצ יוסי שריד, 1995. "זו המפלגה היחידה שבה יהודים וערבים עובדים יחד, באופן שוויוני" // צילום: אבי אוחיון/לע"מ
לאחר שפרש מהכנסת, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי, ביתו האקדמי עד היום. הרבה לפני שהפך לפוליטיקאי, הוא היה ועודנו משפטן וחוקר, אחד המומחים הגדולים בישראל למשפט חוקתי. ב־2006 קיבל את פרס ישראל למשפטים, ובשנת 2010 את פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט.
"אני מוצא מפלט בשלוש מובלעות", אומר רובינשטיין, כשאנחנו יושבים בלשכתו הקטנה במרכז הבינתחומי. "החדר הזה, הקמפוס של המרכז הבינתחומי, והעיר תל אביב".
רבים יאמרו שאלה מובלעות שלא משקפות את המציאות הישראלית.
"זה לא נכון. לא לגבי המרכז הבינתחומי, לא לגבי תל אביב, ולא לגביי. אני מחובר מאוד למציאות הישראלית כל רגע מחיי. כשאני רואה אילו חוקים עוברים בכנסת, אני מרגיש זרות יותר ויותר גדולה כלפי הרוב הקואליציוני בכנסת ישראל, שלא מייצג אותי. הזרות היא לעולם לא כלפי המדינה והשורשים שלי".
כשאתה מתבונן בתוצאות הבחירות, אתה לא רואה שתי מדינות לעם אחד?
"אני רואה שהפילוג בציבור הישראלי גדל לממדים עצומים. הממשלה וראש הממשלה ליבו והעמיקו את השסע הזה, בין היתר בהסתה נגד מי שלא חושב כמו נתניהו. זה גרם לישראלים רבים לייאוש פוליטי".
כחבר כנסת, יזם רובינשטיין והעביר שני חוקי יסוד בנושאי זכויות האדם - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. אבל מה שהניע אותו לכתוב את ספרו החדש הוא דווקא חוק יסוד אחר, חוק הלאום.
"חוק אומלל ומיותר, מנוסח בפזיזות וברישול, שהליכוד מאוד מתגאה בו, וגרם נזק גדול למדינת ישראל", הוא קובע.
"החוק עבר ברוב דחוק, כאשר ח"כ אלי אלאלוף מכולנו, למשל, אמר שהצביע בעדו רק בגלל המשמעת הקואליציונית. זה מצב בלתי אפשרי, לתפיסתי.
"לפי דעתי, כמשפטן, לכנסת, כאסיפה מכוננת, אסור להפעיל משמעת קואליציונית בזמן חקיקת חוקי יסוד. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאני יזמתי, עבר רק כי דן מרידור ואני הצלחנו לשכנע את ראש הממשלה רבין לא להטיל משמעת קואליציונית.
"אבל לא ההיבט המשפטי הוא שמבהיל אותי. אני מתקרב לגיל 90 בצעדים מהירים, ומרגיש דחף לכתוב כמה שיותר. בספר הזה הרגשתי דחף חריף במיוחד, והוא יצא לאור כשנה לאחר ספרי הקודם ("שבטי מדינת ישראל: ביחד לחוד", שעסק בליברליזם וברב־תרבותיות בישראל). כתבתי אותו כיהודי ליברלי, שמודאג מהפיצול בין יהדות ישראל ליהדות צפון אמריקה, וכאדם שמתקומם לנוכח מה שקרה ביהדות הדתית בישראל".
"מוצא מפלט בקמפוס של המרכז הבינתחומי". פרופ' רובינשטיין // צילום: אריק סולטן
מה מבהיל אותך בחוק הלאום?
"חוק הלאום הוא ביטוי לפילוסופיה חדשה, שחלק גדול מהכנסת מאמין בה. חזרה ליסודות הישנים של היהדות. אלה שקדמו לציונות, אלה שלא מחויבים לשוויון זכויות. חוק הלאום הוא הסקנדל הגדול ביותר, משום שאינו תואם את רוח מגילת העצמאות, וגם לא את רוחה של היהדות, כפי שאני מבין.
"לקחתי חלק בניסיונות להוסיף סעיף של שוויון לחוק. כתבתי, פניתי לחברי כנסת, השתתפתי באירועים, גם לצידו של פרופ' אוריאל רייכמן (נשיא המרכז הבינתחומי; נ"ל). עשיתי אינספור ניסיונות שיועבר חוק שוויוני. ניסיונות שתומכי החוק נלחמו נגדם בחירוף נפש ובהצלחה".
אתה קושר בין פגיעה בשוויון לבין הכוח והאופי של הפוליטיקה הדתית והחרדית?
"העיוות שהכי מכאיב לי הוא שהממסד הדתי והחרדי הרס בכוונה תחילה את המשמעות ההומניסטית של הציוויליזציה היהודית. הם אימצו השקפת עולם דתית לאומית, שפירושה שאסור לחוש שום סימפתיה, אמפתיה או הבנה כלפי הזר, ההומו או הלסבית, החילוני או הרפורמי. זו התעלמות מההיבט ההומניסטי ביהדות.
"היהדות שופעת דגשים הומניסטים. משה מבקש חיי נצח מהקב"ה ולא מקבל אותם, משום שהרג מצרי שהתעלל ביהודי. נוהגים לומר שבתקיעת השופר בראש השנה מהדהדת יבבת אמו של סיסרא - הקינה של אמו של גדול אויבי ישראל, דווקא בחגנו הגדול.
"ההומניזם המופלא הזה נעלם במציאות הפוליטית הנוכחית. במוסדות השלטון שלנו. בממשלה, בכנסת, במפלגות הדתיות. המסר ההומניסטי שביהדות לא קיים בממסד הדתי הרשמי. ברבנות הראשית, ברבנות הצבאית, בקרב רבני הערים.
"אין פסק דין אחד של הרבנות הראשית, שתואם את הרוח הזאת. הרבנות הראשית, עבורי, היא גוף זר ולא יהודי, באופן שבו אני רואה את היהדות. היא מוסד פוליטי מהסוג הגרוע ביותר, ויש לזכור שמי שעמד בראשה בעבר, ישב בבית הסוהר.
"מבחינתם, קיימת רק האפשרות להחמיר בדין. כל מצווה שניתן לתת לה פרשנות מחמירה יותר - כך יעשו. על קוצו של יו"ד. שיא הניכור היה לאחר הטבח בבית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג, כשהרבנים הראשיים סירבו להשתמש במילה בית כנסת ביחס אליו. מדוע? כי אינם אורתודוקסים.
"ממשלת ישראל נכנעת לקבוצה שרואה ברוב רובה של יהדות ארה"ב כופרים, לא יהודים. ההחלטה על מתווה הכותל הביאה לזעזוע עמוק בקרב יהדות ארה"ב. ראשי קהילות יהודיות, גם כאלה שמזוהים עם הימין בישראל, הפסיקו מגביות.
"השיקולים הפוליטיים הצרים גברו על שיקולים יהודים ולאומיים, וכרוכים בפגיעה בקהילות עצומות ובסולידריות היהודית. זו טרגדיה שמתרחשת לנגד עינינו, וממשלת ישראל נוהגת בעיוורון מוחלט. אי אפשר להתנהל רק בהיכנעות ל'יהדות התורה'.
"כיהודי, לא מעניינים אותי הסכמים ופשרות שנעשו עם המפלגות הדתיות. כיהודי, אני לא מוכן לשלם את המחיר על כך שהממשלות והכנסת מכרו את היהדות בנזיד עדשים. זה לא מעניין גם את יהודי צפון אמריקה, וזה לא יעניין את יהודי אירופה. זאת התנגשות בנאורות שהם לא מוכנים לקבל, והמחיר יהיה מר ועצום בגודלו".
lanskinam@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו