רעיון ליצוא: להפוך אבן ישראלית לדולרים

ב־7 באפריל 1947 כינס יו"ר התאחדות התעשיינים מנחם רבינוביץ מסיבת עיתונאים, שבה הבטיח לחשוף "פתרון כלכלי שיכניס למדינה הון עתק - בדולרים". לדבריו, מדובר בפוטנציאל ענק של חציבת אבן ארץ־ישראלית ושיווקה בעולם.

"בעיר מגוריי חיפה ראיתי אוניות שמביאות בכל יום עולים מאירופה, ואחר כך מפליגות בחזרה ריקות. עלה בדעתי שיש לנצלן כדי לייצא מישראל בדרך שעשויה להכניס קצת כסף. הלכתי לחפש אתונות - ומצאתי מלוכה", הצהיר רבינוביץ בחגיגיות.

התברר שיו"ר התאחדות התעשיינים חזר לא מכבר מסיור לימודי בארה"ב, בצרפת ובאיטליה, שם הגיע למסקנה ש"יש סיכויים טובים ליצוא אבן מישראל לחו"ל, הן על בסיס מסחרי והן על בסיס סנטימנטלי".

המהנדס ג' חבצלת, שנחשב מומחה לתעשיית האבן בישראל, הודיע במסיבת העיתונאים שיצרן מצבות גדול בצרפת אמר לו שקיים שוק נרחב לאבן מארץ הקודש, וש"המאמינים הנוצרים לא יעמדו על המקח אם יוכלו לקבל מצבות עם חותמת מוסמכת שיוצרו מאבן ארץ־ישראלית".

חבצלת הוסיף ששמע דברים דומים גם מ"נציגי כמורה באמריקה", שאמרו לו כי קיימת נטייה חזקה לבנות כנסיות מאבן ישראלית. על פי חישוביו, אפשר להתחיל לייצא לארה"ב מייד אבן בשווי של כ־5 מיליון דולר בשנה, לפחות.

נציג של חברת "האחים סגל", מחלוצי תעשיית האבן בארץ, הודיע במסיבת העיתונאים: "יש להוציא את משרדי הממשלה מאדישותם. השלטונות הם שמונעים את התפתחות התעשייה שלנו. לא רק שאין הם מעודדים את היוזמה הפרטית בתחום, אלא הם שמים מכשולים בדרכנו בחומה של ביורוקרטיה, הגורמת לנו לטבוע בים של טפסים. נוכל לייצא ולהתחרות בקלות בתעשיית האבן בכל מקום בעולם, לו רק הממשלה היתה מפעילה פקידים יעילים שיעבדו איתנו בשיתוף פעולה, במקום יועצים משפטיים שעובדים נגדנו על כל צעד ושעל".

מפעל "המילווה העממי" מציג: הגרלת פרסים ראשונה

השבוע לפני 70 שנים, ב־7 באפריל 1949, פורסמו תוצאות הגרלת מפעל "המילווה העממי", שזיכה את נושאי 1,700 איגרות המילווה בפרסים כספיים. "המילווה העממי" היה אחת מדרכי הממשלה לגייס מהציבור כספים לצרכיה, באמצעות הלוואה של רצון טוב (לא חובה), שבמסגרתה העבירו האזרחים לממשלה כספים לתקופה קצובה, החל מסכום של חמש לירות, ובתמורה קיבלו לידם איגרת חוב ממשלתית, שעליה צוין סכום ההלוואה. הממשלה, מצידה, התחייבה להשיב למלווים את כספם בתום התקופה, בתוספת ריבית.

כדי להוסיף אטרקטיביות ולדרבן את הרצון להלוואה, נקבעו בכל שנה ארבעה מועדים לחלוקת פרסים כספיים לבעלי איגרות חוב שיעלו בגורל. הפרסים בהגרלה הראשונה עמדו על סכומים שבין 50 ל־2,500 לירות. האזרחית חנה גולדברג מחיפה, שאיגרת חוב בסך 25 לירות שהחזיקה זיכתה אותה בפרס של 500 לירות, הגיבה בשמחה לזכייה: "כבר שנה אני אומרת לאליהו, בעלי, שללא מקרר חשמלי חיי אינם חיים, ולצערי לא יכולנו להרשות זאת לעצמנו. כעת, כשנקבל הפרס, נרכוש לא רק מקרר, אלא גם כיריים גז חדשות למטבח", אמרה לסופר העיתון "דבר".

המאבק על ההסברה הישראלית

ב־10 באפריל 1949 פרצה שערורייה, שפורסמה בהרחבה בעיתונים, כשאליהו דובקין, ראש מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, הודיע על הקמת תחנת שידור, "שתופעל על ידי הסוכנות ותדווח מדי לילה לגולה על הנעשה בישראל - בשש שפות".

היה זה שיאו של מאבק בין ארבעה מוסדות שביקשו לעצמם את השליטה על התעמולה הישראלית והציונית בעולם: הסוכנות היהודית, שפעלה בעניין 25 שנים באמצעות "המחלקה המדינית לקשרי עיתונות וענייני הסברה"; קרן קיימת לישראל, שהפיצה בעולם במשך שנים עלון בחמש שפות בשם "ידיעות מארץ ישראל"; קרן היסוד, שהדפיסה בכל שבוע ריכוז ידיעות מהארץ בשפות שונות; ומחלקת התקשורת והעיתונות שהוקמה במשרד הפנים, וראתה עצמה ממונה בלעדית על נושאי ההסברה מישראל.

השבוע לפני 70 שנים מתחו גורמים במשרד הפנים ביקורת נוקבת על הסוכנות היהודית, "שמסרבת להבין שהאחריות המיניסטריאלית של משרד הפנים כוללת גם את ענייני התעמולה". הרקע לזעמו של המשרד היה העובדה שתחנת השידור הממשלתית, קול ישראל, סבלה מחוסר אהדה ציבורית בשל רמת תוכניותיה, למרות מאמצי מנהליה להחדיר גימיקים ללוח השידורים, דוגמת פינת פרשנות שבועית לאירועים המדיניים מפי הגנרל ריילי ממטה האו"ם בירושלים.

כעת התעורר החשש שתחנת השידור החדשה של הסוכנות היהודית תתחרה בקול ישראל "ראש בראש" ותדרדר את מעמדה של תחנת הרדיו הממשלתית לשפל נוסף.

שידורי קול ישראל לגולה, 1949צילום: באדיבות לע"מ

"האח האבוד" התגלה כנציב העליון לשעבר

אישה מתל אביב קיבלה הודעה שאחיה, שאותו לא ראתה 20 שנים, עומד להגיע ארצה בטיסה ביום שישי, 8 באפריל 1949. באותו יום היא נסעה לקבל את פניו בשדה התעופה לוד, וברגע שירדו הנוסעים מהאווירון נפלה על צווארו של אחיה וכיסתה אותו בנשיקות. בתגובה חייך ה"אח" במבוכה ואמר: "אני מודה לך, גבירתי, על קבלת הפנים המרגשת, אך אין אני אחיך".

התברר שהמנושק היה לא אחר מאשר הלורד הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל, שהגיע לארץ לפגישה עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון. אחיה האמיתי של האישה הנרגשת ירד מהמטוס כמה שניות אחר כך.

הלורד הרברט סמואל. לא אח

"להעניש בעבודת פרך"

הצעה לחדש במדינה את עבודת הפרך הוגשה השבוע לפני 70 שנים על ידי מפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר, לשר המשטרה, בכור שלום שטרית. ההצעה הועברה במסגרת פעילות ועדה ציבורית שהוקמה כדי לשפר את פעילות בתי הכלא בישראל. בתום דיון היא נדחתה בנימוק ש"חידוש עבודת הפרך במדינה מודרנית פירושו צעד אחורנית לימי הביניים".

תקלה בדרך לשידוך

אישה ממשפחה ירושלמית תורנית אמידה פנתה השבוע לפני 70 שנים למשרד הפנים, בבקשה לקבל אישור יציאה מהארץ לצורך נסיעה ללונדון עבורה ועבור בתה, שם היתה אמורה הבת לפגוש את חתנה המיועד.

כשהתברר שהבת צריכה להמציא אישור ממשרד האוצר עבור עגילי הזהב, הצמיד והסיכה שהיא מבקשת לקחת ללונדון, פרצה האם בצעקות על הפקיד: "נראה שאני אמורה לשלוח את בתי לפגישת שידוך כשהיא עירומה כביום היוולדה".

האם יצאה בטריקת דלת ופלטה בזעם: "אפילו להשיא בת זקונים צריך לקבל רישיון, מעניין עד להיכן יגיעו הדברים במדינה הזאת".

שביתת החלבנים

השבוע לפני 70 שנים פתח ארגון החלבנים בשביתה, ומאות מחבריו לא הגיעו לנקודות איסוף החלב של תנובה. העילה לשביתה היתה דרישת החלבנים לשיפור בתנאי עבודתם, שנענתה בסירוב מתמשך. ברחובות רבים נראו אזרחים מבולבלים, נושאי כדי חלב, כשהם מחפשים לשווא את החלבן השכונתי. בתום משא ומתן הסכימה הנהלת תנובה להיענות לדרישת החלבנים והוסיפה ארבעה אחוזים לשכרם.

חלבן ברמת השרון, 1949 // הצילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

יש לכם תמונות או מזכרות מההיסטוריה של מדינת ישראל? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו