נתניהו יצר הגמוניה אידאולוגית

מערכת הבחירות שמגיעה היום (שלישי) לסיומה מסמנת התיישרות מסוימת של המפלגות לימין. הופעת מפלגת גנץ־לפיד היא ניסיון להשתמט מסדר היום המדיני, הביטחוני, הכלכלי והחברתי ולהסיט את הדיון ל"ערכים", ל"מוסר", לסוגיות מופשטות של אידיליה ישראלית משכבר.

ברור שמנגד, הימין בהנהגת נתניהו מתחיל ליצור הגמוניה אידיאולוגית, וזה מה שמונח היום על כף המאזניים: האם הימין יצליח לבסס הגמוניה אידיאולוגית לשנים הבאות, או שהמהלך שהוביל ראש הממשלה נתניהו בעשור החולף יישבר. ברור שנתניהו נמצא במומנטום מדיני חסר תקדים. זה לא הימור שציבור גדול בישראל חש שיש לראש הממשלה עוד מה לעשות כאשר הזירה סביב ישראל גועשת ובלתי יציבה. הנוסחאות של פעם לא עובדות, הן מכניות, ואילו הזירה הבינלאומית משפיעה בצורה מכרעת על החיים בארץ.

ראש ממשלה שמגיע לבחירות כשסדר היום המדיני, הכלכלי והחברתי שלו נגמר, בדרך כלל משלם את המחיר ומפסיד, או הולך הביתה מסיבה זו או אחרת. או שהוא מאבד עוד לפני הבחירות את אמון הציבור. כך שמיר ב־92'; כך מנחם בגין שצעד בעיניים פקוחות אל מלחמת לבנון הראשונה ולא חזר ממנה; כך בן־גוריון בראשית שנות ה־60; ושמעון פרס באמצע שנות ה־90 כאשר היה ברור שדרך אוסלו נתקלת בקשיים בלתי חזויים.

עוד באותו נושא:

• דרעי: "מפעל חייו של מרן נמצא בסכנה"

• בערב הבחירות: ישראל בוחרת "ישראל היום"

• גנץ: "הציבור לא יעצור אותנו מלהקים ממשלה"

העובדה שכמעט כל מערכת הבחירות הזאת נסבה סביב המשך כהונת נתניהו - כן או לא, ולא על אלטרנטיבה לדרכו, מוכיחה את צדקת דרכו. כלל לא בטוח שבני גנץ יכול לקחת ממנו את המקל ולהמשיך מאותה נקודה. נתניהו הוא ראש ממשלה שמסוגל לבצע את תפקידו בתפקוד גבוה גם כאשר כל הגורמים, כולל הבינלאומיים, פועלים נגדו; גנץ, אם יהיה ראש ממשלה, יזדקק לכל העזרה שיוכל לקבל. עזרה כזאת לא תמיד מגיעה.

רבים בעולם יהיו מוכנים להגיש לו עזרה, אבל זה יהיה כתמורה לתשלום כבד. זה הבדל משמעותי בין שני המועמדים לראשות הממשלה, או בין שלושת המועמדים, כי אי אפשר לשכוח שפה זו הצגה כפולה - סיפור של גנץ ויאיר לפיד, כל אחד ראש ממשלה. זה מחזק את תחושת הערפול והבעבוע של הרשימה הזאת, שרצה כנגד בנימין נתניהו. ויש הבדל מכריע נוסף: כדי להיות נשיא נבחר במדינה כמו ארה"ב או ראש ממשלה במדינה כמו ישראל צריך לרצות בכך יותר מאשר בחיים עצמם; כלומר, דרושה נכונות "להתאבד" על השגת המטרה. עבור גנץ הריצה לראשות הממשלה היא איזשהו תרגיל מ"מ בבה"ד 1. בשביל נתניהו זהו גורל, ייעוד, החיים.

הנושא המדיני שהוחבא מאחורי עלילת הצוללות וההשמצות הנגדיות הולך וצף על פני השטח. "עסקת המאה" של טראמפ היא מצד אחד הישג מדיני סמוי של נתניהו; ומצד שני, קשה לראות מנהיג אחר חוץ ממנו שיוכל לתמרן באמצעותה. ברור שהיא לא תוביל לחתימת שלום בינינו לבין הפלשתינים, אבל בהחלט תציב את רף ההסכמות בין ישראל לארה"ב הרבה יותר גבוה מבעבר.

גנץ ולפיד חיים עדיין בעידן ה"שתי מדינות", שכולל בתוכו נוסחאות של גושי התיישבות, הקפאת התיישבות, ואף תוכניות לנסיגות חד־צדדיות. כך שאי אפשר לומר היום שאין הבדלים מדיניים בין הימין לבין גנץ־לפיד.

יש הבדל ברור שמתמקד בהבטחה של הימין לקראת הקמת הממשלה הבאה: החלת הריבונות המלאה על שטחי C. נתניהו שם את זה על השולחן בגלוי. נפתלי בנט מדבר על כך כבר יותר משנתיים, מאז עלה טראמפ לשלטון. נוסף על התנופה המדינית הבינלאומית, הפעולה הזאת בשטח תגרום למפנה מהפכני במאבק של ישראל מול הרשות הפלשתינית והאיחוד האירופי. אנשי ימין שהחליטו להצביע למפלגת גנץ־לפיד עושים זאת משום שדן מרידור מנופף באצבע ומשום שהתקשורת עשתה להם שטיפת מוח לגבי אופיו של נתניהו.

בסופו של דבר, ראשי הממשלה הגדולים, כמו בן־גוריון או מנחם בגין, לא היו אנשי מועדון "הפיוס הלאומי". הם דחפו לעשייה, יזמו והטילו את כובד משקלם למען פרויקטים ייחודיים שקידמו את האינטרס הלאומי.

נראה שגנץ ולפיד מושפעים מהצורך בתרופות הרגעה לתושבי הפרברים ודירות היוקרה בקומות הגבוהות, ואילו נתניהו עוסק בקידום ההתעצמות של ישראל בכל הממדים. יחי ההבדל הקטן.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו