הקשר בין ירושלים למוסקבה: מלאכת מחשבת מדינית

צפיתי בתמונות המרגשות שלמשמר הכבוד של צבא רוסיהעומד דום לזכרו שלזכריה באומלז"ל, ולא יכולתי שלא להיזכר בכל ה"מומחים" מהשמאל, שהרבו במהלך השנים להשמיץ את בנימין נתניהו ולהאשים אותו בפגיעה במעמד הבינלאומי של ישראל.

כשנתניהו סירב להיכנע ללחץ אירופי ושמר על התיישבות יהודית ביהודה ושומרון, האשימו אותו בהרס היחסים עם אירופה. כשנתניהו הגן בחירוף נפש על המשך הסנקציות על איראן וניצב באומץ מול הטעויות של אובאמה, האשימו אותו באובדן התמיכה האמריקנית. וכשהמשיך את תקיפות יעדי איראן וחיזבאללה בסוריה גם לנוכח אי שביעות רצון רוסית, אמרו שהוא מסכן את הקשרים עם רוסיה. כל אחת מן העלילות לוותה בתחזית קודרת ובהבטחה שעוד רגע קט יבוא צונאמי מדיני שיכה בישראל.

כל התחזיות האלה התבדו, ולא במקרה. בניגוד לעצות אחיתופל של השמאל, ראש הממשלה לא נכנע ולא נסוג, וראו איזה פלא: לא רק שלא הפכנו למנודים, זכינו ליותר הערכה. אחרי עשר שנות שלטונו, המעמד הבינלאומי של ישראל מצוי בשיא.

בניית הקשר המיוחד בין ירושלים למוסקבה היא דוגמה מצוינת למלאכת מחשבת מדינית.נשיא רוסיה פוטיןאינו בר שיח קל, ויעידו על כך עשרות מנהיגים, שמצב היחסים בין מדינותיהן לרוסיה רעוע.

נתניהו הצליח במקום שכמעט כולם כשלו. הוא זיהה את האינטרסים של רוסיה, מצא נקודות שבהן האינטרסים האלה תואמים (או לכל הפחות אינם סותרים) את האינטרסים הישראליים, וגייס את העוצמות של ישראל כדי לשכנע את הרוסים לשתף פעולה.

אבל יותר מכל, נתניהו היטיב להכיר את הרגישויות של הרוסים ואת נפשם. הוא היטיב להבין את רוסיה, את ההיסטוריה שלה ואת מורכבותה, ומכאן נפתחה הדרך להישגים בשיח עם מוסקבה. הבאת זכריה באומל לקבר ישראל היא המרגש שבהם, ובוודאי לא האחרון.