השנה העברית מלאה בחגים משפחתיים מרגשים שמכנסים את כולנו יחד לשולחן אחד. אלא שמסתבר כי במקום שההכנות לחגים ייהפכו למהנות לזמן, שמכין את ההתרגשות מהחג עצמו, הפכו התקופות האלו לנקודות של סבל בלוח השנה שלנו.
רוצים דוגמה? מומחה לפסיכיאטריה סיפר לי לאחרונה שהתקופה בין פורים לפסח היא נקודה בשנה שבה יש עליה בהתקפי החרדה ובאשפוזים בבתי החולים לחולי נפש בגלל חרדת הניקיונות לפסח. "אני לא יודע איך זה קרה, אבל ההכנות לפסח הן התקופה הכי לחוצה בשנה לאנשים וזה ממש מתבטא באשפוזים" סיפר.
עובדה מעניינת זו לא צריכה להפתיע אף ישראלי או יהודי, חילוני או דתי. משום מה טרפת הניקיונות לקראת החג בלעה את כולנו. במשפחות רבות שבועות אלו זכורים כסיוט אחד ארוך, שבו כל אכילה מחוץ למטבח, כל טעות תמימה של כניסה עם מאכל הביתה, עלולה לגרום לפרץ אדיר של צעקות מצד ההורים או אחראי הניקיון בבית.
במקום שההכנה לחג תהיה אתגר משפחתי חיובי, זמן בו מתכוננים אל האירוע המשמח בו כל המשפחה המורחבת או חלקה, סועדים יחד, ההכנה הפכה למסע ייסורים, ל-ויה דלורוזה של ממש.
האם לכך כיוונו חז"ל? האם אבותינו תכננו שנכנס לפסח מותשים והרוסים כמו אחרי מסע כומתה של חטיבה לוחמת? או שאולי בדרך במעלה ההיסטוריה פשוט איבדנו את זה. במקום לנקות לפסח בצורה שפויה, הפכנו את החרדה לעיקר באירוע.
לחרדה הזו יש מחיר - באיכות חיי המשפחה שלנו, ביכולת שלנו בסופו של דבר להגיע עירוניים לליל הסדר, ביכולת של זוגות להמשיך לחיות הלאה אחרי שורה מוטרפת של מריבות חסרות טעם.
תעשו ניסוי וצאו למשאל קצר בקרב קרוביכם על השבועות האלו, ומהר מאד תחשפו לסיפורי זוועה, מצחיקים מאד יש לומר, על השבועות שקדמו לפסח. העניין הוא שמעבר לצחוק יש לקבוע בצער כי בדרך אל החג פשוט שכחנו ממנו והפכו את הטפל לעיקר ואת הסבל והטירוף למטרה לעצמם.
במקום ליהנות מהחגים היהודיים ובראשם ליל הסדר, אנחנו סובלים כל הדרך אל היעד ומקללים את הרגע שעברנו את פורים. ואם זה המצב אז כולנו בבעיה קשה מאד והגיע הזמן לעשות שינוי רדיקלי בנושא. במילים אחרות נקו פחות, תהיו לחוצים פחות ותגיעו לחג שמחים. שהרי ליל הסדר הוא לא מסדר של סוף טירונות בסיירת אלא אירוע חביב שאמור לשחרר אותנו ממצרים ולא משגעת של ניקיונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
