העיוורון הוורוד והחור השחור

"העיוורון הוורוד" - ביטוי שטבע הסופר אהרן מגד - כמעט שהיכה בנו לפני כעשור. באביב 2007, שנים אחדות לפני ש"האביב הערבי" התברר כחורף קודר, התכנסו כמה עשרות אמנים, ח"כים לשעבר, סופרים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון ב"גבעת הצעקות" סמוך למג'דל שמס שבצפון רמת הגולן. הם נופפו משם לשלום לבשאר אסד, ודרשו שממשלת ישראל תראה בו פרטנר ובר־שיח. המחיר של ההסכם היה ברור לכולם: הגולן, עד הסנטימטר האחרון, או הכמעט אחרון.

באתר האינטרנט "מגזין הכיבוש" שליווה את חברי הקבוצה, ליהטט קופירייטר אלמוני באותיות הא"ב שמשותפות לשמותיהם של סאדאת ואסד, והשווה בין השניים. הוא התנבא ש"בשאר הוא השער לאירופה". הוא גם חרז אל קיבתם של הישראלים שהתקשו להשתכנע: "יש לי חשק לאכול חומוס בדמשק, וסאחלב בחאלב". הדמויות הבולטות בתנועה החדשה היו הסופר סמי מיכאל, ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי והמזרחן פרופ' משה מעוז. אלון ליאל, דיפלומט מקצועי, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, התייצב בראשה.

באותה תקופה קבע השר לשעבר יוסי ביילין כי "שאלת שכשוך הרגליים של הסורים בכנרת (שאת כל גדותיה תבעו הסורים) היא ילדותית". דן מרידור השווה בין סירוב הממשלה לדבר עם סוריה לסירוב מדינות ערב לדבר עם ישראל בעבר. בעיוורון הוורוד לקו גם שר הביטחון לשעבר בנימין בן־אליעזר, הרב הראשי של טורקיה שפגש את אסד והתרשם שהוא "נחמד" ואפילו תא"ל יוסי ביידץ, ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין שהעריך באוגוסט 2009 בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "אם סוריה תעמוד בפני דילמה לנוכח השגת הסכם עם ישראל, היא תהיה מוכנה לצנן את יחסיה עם איראן, חיזבאללה והארגונים הפלשתיניים". ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, התקשה אף הוא לסלוח לברק על ש"החמיץ" שלום עם אסד.

המכנה המשותף לרובם היה התחושה שישראל מחמיצה את השעה מול סוריה, וכמובן הנכונות לשלם "100 אחוז שטח תמורת 100 אחוז שלום", לפנות את ההתיישבות היהודית מהרמה ולהשיב את הריבונות הסורית אל גדות הכנרת, בכפוף לסידורי ביטחון, פירוז ונורמליזציה.

למנוע "עוטף עזה" נוסף

רק שני עיתונאים בכירים - סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות" וארי שביט מ"הארץ" - היו אמיצים דיים להודות במהלך השנים בגודל טעותם. פלוצקר היכה על חטא והודה שלא הביא בחשבון "את אופיו הרודני של השלטון בדמשק. הולכתי את עצמי שולל... האמנתי בשלום הזה, עד שעיניי סמאו מלראות את המציאות... בנימין נתניהו צדק... עם רוצחים ודיקטטורים לא עושים שלום".

שביט העריך כי אם השקפת העולם שבה האמין היתה מיושמת, "גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים ליד עין גב ומחנות של אל־קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת", ו"צפון ישראל ומקורות המים שלה היו גובלים בישות אסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה... אם היינו מוותרים על קצרין ועל שניר, היינו מקבלים טרור בדן ובדפנה, וחומרים שונים ומשונים היו מוזרמים אל תוך מקורות הירדן. תקריות אש תכופות היו פורצות בתל קציר ובהאון... הרמה הסורית היתה נהפכת לחור שחור".

באיחור של עשור זיהה גם נשיא אמריקני את "החור השחור", אבל הכרזתו ההיסטורית של טראמפ מחייבת גם אותנו למעשה היסטורי כדי שלא נשקע מחדש אל תוך העיוורון הוורוד; כדי למנוע מ"עוטף גולן" להפוך ל"עוטף עזה"; כדי שטבריה ועין גב לא יהפכו לחבל אשכול ולשער הנגב של הצפון וכדי למנוע בצפון חור שחור מהסוג שההתנתקות מעזה יצרה בדרום.

ממשלות ישראל הזניחו את מעשה ההתיישבות בגולן. בממשלת בגין הראשונה ניהלו ביניהם אריאל שרון ועזר ויצמן מלחמת עולם סביב השאלה איזו התיישבות להקים ביהודה ושומרון. שרון דרש יישוב על כל גבעה וביקש לפזר עשרות ומאות נקודות, אפילו קטנות, במטרה לשלוט בשטח. ויצמן הסתפק בגושים - שש ערים גדולות עם מסה של אוכלוסייה - וביקש שלא להתפזר. בסופו של יום זכינו גם בזה וגם בזה: ביהודה ושומרון חיים כיום כ־450 אלף יהודים ביותר מ־230 ערים, יישובים ומאחזים. בגולן, לעומת זאת, אין מזה ואין מזה: לא ערים גדולות ורק קומץ של יישובים קטנים.

עכשיו תורנו

הגולן, שיהודים ישבו בו מאז ומקדם, שאין בו כל בעיה דמוגרפית ושכה נחוץ לביטחון המדינה, נותר דליל אוכלוסייה יהודית והפך להחמצה התיישבותית וציונית. לאורך 52 שנה יישבנו בו רק 22 אלף יהודים, יבול התיישבותי דל להעציב. פחות מ־5 אחוזים מאשר בחבלי יו"ש. בגוש אריאל־אלקנה, לדוגמה, חיה כיום אוכלוסייה יהודית שגדולה פי שלושה מזו שיישבנו בגולן. בגוש בנימין - פי ארבעה ויותר. בעיר מעלה אדומים לבדה פי שניים ויותר.

גם אם משווים את קצב הגידול של ההתיישבות בגולן לקצב הגידול בערי הפריפריה של ישראל, הפער בולט לעין: בפרק הזמן שבו יישבה ישראל בגולן 22 אלף נפש, אילת גדלה ב־39 אלף נפש, וערים כנהריה וקריית גת גדלו כל אחת בכ־33 אלף נפש.

על הסיבות לכך עוד יעמדו היסטוריונים. מה שחשוב עכשיו הוא למהר בתיקון המעוות, אחרת לא באמת נהיה ראויים למתנת חג הפורים שהעניק לנו טראמפ. עכשיו תורנו. בגולן דרושה מהפכה התיישבותית ותעסוקתית. הממשלה צריכה ליזום. הציבור צריך להיענות. הגולן, על נופיו וההתיישבות המפוארת אך המצומצמת שלו, הפך לחלק מן ההוויה הישראלית. השורשים התודעתיים שהכינו בו אינם מליצה. רבים רואים בנופיו, ביישוביו ואפילו בתוצרת שלו, חלק ממרכיבי הישראליות שלהם, אבל כל עוד לא ניטעה בו התיישבות מאסיבית של מאות אלפי תושבים, כזאת שתוריד מעל הפרק כל דיבור על מסירתו בעתיד לסוריה, הצהרות טראמפ - נעימות ובעלות חשיבות ככל שיהיו - לא יבטיחו את עתידו. הגולן, שרוויי בשרידי גבורה וממלכות יהודיות, החל בימי דוד, דרך ימי בית שני, קרב הגבורה של העיר גמלא ותקופת התלמוד, ראוי להרבה יותר ממה שעשינו למענו עד כה.

הגולן הוא ישראלי וכך צריך להתייחס אליו. הגולן נמסר למנדט צרפתי על פי הסכם חלוקה קולוניאליסטי, וסוריה, שהפכה לעצמאית רק ב־1946, החזיקה בו (0.5% משטחה) שני עשורים בלבד והפכה אותו לכן זינוק בניסיונה לכבוש ולחסל את ישראל. הצבא הסורי הפגיז את היישובים הישראליים לאורך הגבול, פגע בדייגי הכנרת, ניסה להטות את מימיה והפך את החיים הישראליים למרגלות הגולן לגיהינום נוסח עוטף עזה. ב־1967 הגולן נכבש במלחמת מגן צודקת. אנו הרווחנו אותו בדם. הסורים הפסידו אותו בדין ובגין סיפח אותו ב־1981. השבוע הכירה בכך גם ארה"ב. עכשיו הגיע הזמן שגם אנחנו נשלים עם זה.