"היום השמיני": למצוא את המימד הנוסף

פרשת ״שמיני״ מספרת לנו על בני אהרון, נדב ואביהוא, המקריבים אש זרה במשכן. ביום השמיני לימי המילואים (שתוארו בפרשת צו), נדב ואביהוא מדליקים קטורת כנגד רצון ה׳, ומתואר כיצד האש הזרה באה ואוכלת אותם: וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה (ויקרא י א). הפשט והפרשנויות הקלאסיות מספרות שהם נענשו בעונש קשה כל כך משום שעשו דבר שלא נצטוו עליו. ״גדול המצווה והעושה משאינו מצווה״, כלומר אין לנו עניין לקיים מצוות שלא נצטווינו עליהן. אך בעיניים מודרניות המעוניינות ליצור עולם של ״יותר״ קיימת תחושה של מבוכה.

ישנה פרשנות המשווה בין המעמד הזה למעמד הר סיני אשר ביומו השמיני נערך מפגש כמעט ישיר של עם ישראל עם אלוהים. אל הר סיני משה לא עולה לבדו: "וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-יְהוָה, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות כ"ד). בהיותם חלק מאצולת העם, נדב ואביהוא עולים אל הר סיני ורואים את השכינה. באותו הזמן גם העם כולו שנמצא למרגלות ההר זוכה לחוות את השכינה. כאשר נדב ואביהוא רואים את האש הקדושה ביום השמיני, הם לא יודעים שכל העם נמצא גם כן בהתעלות נהדרת, ובמהירות הם מעלים קטורת לה׳ אשר יכולה לשמש לאדם הפשוט כיסוי והגנה מפני מפגש ישיר עם אלוהים. נדב ואביהוא סבורים כי ה' לא יכול להתגלות לכל העם אבל נראה כי ביום השמיני והמיוחד הזה כל העם זוכה לראות את התגלות השכינה. ביום השמיני אין מקום למעמדות, ביום השמיני השכינה שוכנת בכל אחד מאיתנו: גדולים, קטנים, נשים וילדים כאחד.

אז מה מיוחד כל כך ביום השמיני? פרשת שמיני היא הפרשה היחידה שהשם שלה הוא מספר ולא סתם מספר אלא מספר שסופר יום. אם תשאלו כל ילד שזכה לחינוך יהודי ממוצע מהו המספר "הכי יהודי" בעיניו, סביר שהתשובה תהיה שבע, ואכן ביהדות יש לא מעט מחזורים של הספרה שבע: ימי השבוע, ימי הפסח, שבעה שבועות של ספירת העומר, שנת השמיטה, שבעה ימים של ישיבה בסוכה, שבע ברכות, ישיבת שבעה ועוד. הספרה שבע מבטאת שלמות מסוימת. בשישה ימים העולם נברא וביום השביעי ״שבת וינפש״.

אך מה עם היום השמיני? שמיני עצרת? ה״איסרו חג״ שאחרי החג? ברית המילה שנעשית ביום השמיני להולדת הזכר? שמונת ימי חנוכה? מה המספר שמונה מייצג לנו ביהדות?

במסורת הקבלית הספרה שמונה מייצגת את הממד שמעבר למצב הטבעי ושאינה מקבלת את הטבע כפי שהוא, אלא מחפשת בו ממד אחר שהוא מעל הטבע. אנחנו מתפעלים מטבע הבריאה אבל מחפשים להוסיף לו ממד אחר, עמוק יותר, גבוה יותר, בעיקר שיהיה ״שלנו״ והכי חשוב לא לקחת אותו כמובן מאליו. אפשר שלא להתייחס לעל־טבעיות של היום השמיני, אפשר פשוט לקבל את הקיים ולהתענג עליו. אבל יש שבוחרים לקיים את שמיני עצרת ולמעשה לחגוג עוד יום.

אז מה אנחנו יכולים להוסיף ל"יום השמיני"? איפה הקול הפנימי של כל אחד מאיתנו שלא נותן לנו מנוח? דמיינו את מדינת ישראל לאחר ששת ימי הבריאה, אלפיים שנות גלות, חלומות וכמיהות אשר כולם יחד בראו מדינה. כן, אפשר ליהנות ממה שאבותינו בנו כאן, לנוח ולשמוח על הקיים. אבל נדמה לי שאפשר יותר.

כשמתבוננים בחזון הציוני אפשר להבין את המשנה מפרקי אבות: ״לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. המחויבות שלי לסבא ולסבתא שלי שהשתתפו במאמץ הלאומי של הקמת המדינה לפני יותר משבעים שנה, היא לחיות במדינת ישראל מתוך הבחירה שלי, ולהיות שלמה יותר בתוכה.

החובה שלי היא לא לנוח ולא לשקוט על כל המצוקות החברתיות שעדיין קיימות, ועל כל חוסר הצדק וחוסר השוויון שעוד נוכחים. ממצב של נינוחות יהיה קשה להגיע לספרה שמונה, לשלמות הגבוהה יותר. אך עלינו תמיד לחשוב עד כמה אכפת לנו ממה שקורה בעולם מחוץ לביתנו והאם אכפת לנו שיש מצוקות קשות בעולם. אני רוצה להזמין אתכם לחשוב בשבת על הדבר הקטן שאתם רוצים לשנות בטבע, על איך כל אחד ואחת מכם יכולים להיות קצת יותר יחד וקצת יותר שלמים.

נאוה ברנשטיין מאירסדורף היא תלמידה לרבנות בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר בירושלים ומייסדת המניין השוויוני בעין כרם.