השתייה והספרות נכרכו זו בזו. לאו דווקא מתוך הבוהמייניות המאפיינית את הפועלים האמנותיים, ולא בהכרח כי לרבים זו נחמה זולה, זמינה וגרוטסקית לייסורים שנלווים למלאכה; אלא כי זהו הרצון לזנק לממד אחר, גבולי, ספקני ומטושטש, שבו העד-דלא-ידע הוא מצב קיומי. בממד זה ההכרח לזהות את הרע ואת הטוב אינו תקף עוד, והמצב הפנטסטי של הכתיבה מתגבר ומתרחש.
בהלכה היהודית, מוטלות על השיכור הגבלות – הוא אינו רשאי להתפלל אם איבד את פיכחותו, מאותה הסיבה תשאסר עליו גישה למלך. היחס אליו הוא כאל יישות חדשה, חיצונית לאדם עצמו, שהיא זמנית אבל החלטית. השכרות, במובן מסוים, דוחקת את האדם למצב של חלום, שהוא מפתה אך מסוכן מאוד.
הספרות שואפת אל החלום – שהוא אולי הנקודה האוטופית של הטקסט. הקורא (ובהכרח, למעשה, גם הכותב) רוצה לחוש, ולו לרגע, את אותה צמרמורת מתוקה של תעתוע ששרד את שכחת היקיצה. רק לעתים רחוקות אנחנו זוכרים בוודאות כל פרט מן החלום, וכשזה אכן מתרחש והחלום נצרב – הסיפור (החלום) ניצב איתן ומשמעותי לחיינו.
הרצון להיכנס ל"מצב אחר", ממד שבו הכותב הוא אינו אותו האדם היושב אל השולחן ומתחיל במלאכה, הוא עניין טבעי. לעתים דומה שהמעבר מן החוץ (חיי היומיום) לפנים (הכתיבה) מציב מחסום שנובע מחוסר ביטחון, או מתחושת בושה שעל האדם להשיל מעצמו. בקובץ הפרוזה "יומנו של סופר", שראה לאחרונה אור בהוצאת כרמל בתרגום של טינו מושקוביץ, מתאר דוסטוייבסקי את הנטייה הזו, שלדעתו מאפיינת כל אדם רוסי: "אכן, כל אחד מאיתנו נושא בקרבו תחושת בושה, מולדת כמעט, בטבעו האמיתי, וברגע שהאדם הרוסי נקלע לאירוע חברתי, הוא מיד, ובכל דרך, מפעיל את כל התחבולות הקיימות להצטייר בעיני סובביו כאחר ממי שהוא באמת; כאישיות אחרת לחלוטין".
נפלאה הדרך שבה דוסטוייבסקי מדמה את ההתנהלות שלנו, כאנשים וכאמנים, לניצבים במסיבה שבה איננו בני בית. הזרים הסובבים אותנו הם סיכון, אבל גם סיכוי: לפתע נקרית בפנינו הזדמנות "להפעיל את התחבולות" ולהפוך למישהו אחר. ברגע אחד, הבושה הופכת לתעוזה.
מדובר, אם כך, במשחק של איזונים: מצד אחד שואף הכותב אל הלימבו של אי-הוודאות, אותה שיכרות מובנית (לא שכרות אלכוהולית אלא יכולת מודעת) שבזה לרציונל ולועגת לכושר השיפוט האנושי; ומן הצד האחר – הכתיבה מבקשת לעצמה תודעה צלולה ושליטה מלאה בכל מרכיביה.
זהו נשף שבו ישנו רגע להשליך את המסכה ולהביט במראה, וברגע אחר לעטות בו את ההסוואה הטובה ביותר. אלא שהתזמורת מנגנת ואינה רומזת דבר. יש לשמור על איזון מושלם בין ריכוז לטשטוש. להיות עצמך או להיות מישהו אחר – זו החלטה גורלית שאיש לא ייקח במקומך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו