השבוע הגעתי לראיין שחקנים ויוצרים בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע. לצערם, עברתי מהר מאוד לשאלות הבוערות: קצת רותם סלע, קצת בחירות. חלקם השתתקו, אלו שבאו בזוגות הסתכלו אחד על השני במבט "הצילו" ואחרים הסבירו שהם בדיוק חייבים להיכנס לאולם - אז ביי.
עם הבודדים שהסכימו לענות על שאלות שאשכרה דורשות מהם להביע דעה, ניסיתי לברר מדוע אומנים מפחדים לדבר. ובכן, התשובה די מתבקשת: בשביל מה להם? הם רוצים להיות בקונצנזוס, הפרנסה שלהם נשענת על הקהל, והקהל - מה לעשות - יכול להפנות גב בעקבות אמירות שנויות במחלוקת.
וכך, מובילי דעת קהל, מושאי הערצתנו, מסתירים במכוון השקפות עולם. אנחנו צופים בהם בטלוויזיה מהופנטים, קונים כרטיס להופעה ומריעים, מכתתים רגלינו להצגה ומתענגים, מעריכים אותם עד השמיים ולפעמים לא יודעים, לא יודעים עד כמה אנחנו מרומים.
אבל מדי פעם, כשמערכת בחירות סוערת מצליחה להוציא מהם משהו - נפתח לנו צוהר לזלזול של חלק מהברנז'ה ברוב אזרחי מדינת ישראל. הצצה נדירה לשיח המתנשא, לשנאה המבעבעת, להכללה המבחילה שרואה במצביעי הימין שבט פגאני, פרימיטיבי, טיפש ונחות.
פעם זה גרבוז שמלין על כך שמנשקי המזוזות נמצאים בשלטון, אחריו קוטלר שרואה בנו עדר של בהמות, והנה הגיעה יעל אבקסיס, שבעיניה מצביעי הימין הם לא אנושיים. כנראה שבעיניה אנחנו חיות.
מיד עלו לי לראש מצביעי ימין שאני מכירה, כל הנשמות הטובות שמפעל חייהם הוא צדקה, אנשים עם לב רחב כמו האוקיינוס, אוהבי אדם ומלאי חמלה. מתחשק לי לחבק אותם ולוודא שהם יודעים שמה שהיא אמרה מעיד רק עליה. אנושיות זה קודם כל לכוון לטוב, להימנע מלפגוע, אז מי פה החיה?
הלוואי שהיינו יכולים להסיר מכולם את המסכות, לדעת מה דעתם של האומנים לפני שאנחנו מכניסים יד לכיס ומרימים אותם לגבהים. הלוואי שיהיו עוד כאלו אמיצים, שיאמרו את דעתם - חשוכה ופוגענית ככל שתהיה - אבל שתאפשר לנו לבחור באופן מושכל את סמלי התרבות שראויים לאהבה שלנו, את האנושיים שבהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו