אני אמנם יהודי מאמין, אבל זה לא אומר שאני חייב להאמין בכל דבר, כן? למשל, בממסד הדתי אני לא כל כך מאמין, וגם לא בנרטיב ה"נכבה". במשפט "אין עשן בלי אש" אני ממש כופר (יש מכונות עשן, כאילו דא).
גלגול נשמות הוא דוגמה מצוינת למשהו שמקובל לחשוב שאם אתה כבר "מאמין", אתה אמור לקבל אותו במסגרת החבילה. אבל צר לי, אני לא בעניין. כנראה באחד הגלגולים הקודמים האמנתי בגלגול נשמות ועכשיו זה התיקון שלי.
אבל הכי הכי פחות, אני מאמין בעין הרע.
עין הרע לא מדברת אלי. לא עושה עלי שום רושם. ואל תראו אותי ככה - אני בא ממשפחה שחלקים נכבדים ממנה האמינו בעין הרע יותר ממה שהם האמינו בבגין.
סבתא שלי, עליה השלום, היתה אופה עוגיות נפלאות שאת המתכון הסודי שלהן היא לא היתה מעבירה גם אם היו גוררים אותה למרתפים של הקג"ב. אבל הסוד הגלוי שלהן היה שבכל תבנית של עוגיות בצורת עיגולים, אצבעות או לבבות, היא היתה מוסיפה עוד עוגייה אחת בצורת חמסה. או דג. ורק אז מכניסה לתנור.
- נו סבתא, מה, את באמת מאמינה בשטויות האלה?
- מה פתאום יא וולדי, רק שלא יישרף.
• • •
אף מאמין לא יודע להגיד בדיוק מהי אותה עין הרע. האם מדובר במישהו או במשהו? זה כאן למטה או שם למעלה? למה הוא עושה את מה שהוא עושה, ולמה אתם מאמינים בו? ובכל זאת ברור למאמינים שמדובר בישות עוצמתית ושוחרת רע, שכל עוד לא מיגרו אותה באמצעות חמסה, דג או מלמול שמו של רבי מאיר בעל הנס, היא אורבת איפה שזה לא יהיה ורק מחכה להזדמנות. כלומר, לאותו רגע אומלל, שבו שכחת את כל מה שלמדת, ואמרת מילה טובה.
האמונה בעין הרע עיצבה את השפה והתקשורת של אנשים רבים שצמחתי לצידם. הם תמיד נזהרו מלשבח ילדים, בתים או דוגמאות לזוגיות טובה. כל מבט אל תוך עגלת תינוק לווה בהעוויות גועל וביריקות. לא יריקות סמליות וחמודות כמו אצל החפיפניקים, שמתלוצצים עם העין. יריקות אמיתיות וגועל אמיתי.
רק כשהגעתי ללמוד צרפתית באוניברסיטה גיליתי, שכל אוצר המילים שהכרתי וזכרתי מילדות היה ביטויים צרפתיים של אסון, אומללות ויגון עמוק. מה לעשות, זה כל מה ששמעתי מהשיחות המשפחתיות בצד התוניסאי של המשפחה. לא שמשהו נורא קרה. מה פתאום? פשוט ככה נהוג היה לדבר. אם, חס ושלום, היתה מתרחשת שם איזו הצלחה עסקית או שמישהו הצליח לכסות את המינוס, כולם נכנסו ללחץ, גזרו על עצמם שתיקה והסתגרו בחדר.
גם אשתי האהובה - המוזכרת כאן לא פעם בשם החיבה "העוכרת" - היא חילונית להכעיס, אתיאיסטית לתיאבון, ובאופן כללי לא מאמינה בשום דבר. חוץ מ... כן כן. מה שגורם לי לחשוב שאולי הכפירה שלי בעין הרע היא סוג של מרד נעורים נצחי וחסר אחריות.
אני מהלך לי בעולם כאילו כלום, מתפעל בקול מהילדים, ממזג האוויר, מעץ הלימון שהתחיל השנה לתת שפע פרי. ובעיקר רואה איך היא מתכווצת מול ההתנהגות הפוחזת שלי ומסננת, "מה אתה עושה? חסרות לך צרות?"
ואת כל זה אני מספר לכם מכיוון שלפני שבועיים כתבתי כאן סיפור על בורות המים בירושלים ועל התקופה שבה כולם שאפו להפוך את הבורות שלהם לקומות מרתף. כלומר, לבייסמנט. ובקיצור, יומיים אחרי שכתבתי את זה, ירד מבול בירושלים. ביממה אחת ירדה כמות גשם כמו שליש ממשקעי החורף שעבר. החשמל טבע למוות. המשאבה הביתית התקלקלה, וכל קומת המרתף בביתנו הוצפה במים רבים ואדירים.
אני לא יכול לומר שהתחלתי להאמין בעין הרע, אבל כבר כמה ימים שאני מנסה לחמוק מהמבטים הנוקבים של אשתי.
• • •
מים. בסך הכל מים. חיים וברכה ומפלס ורננה רז. מים. אי אפשר בלעדיהם. אבל כמו חיות הטבע, אתה רוצה שהם יהיו בדיוק במקום שמיועד להם. כשזה לא קורה, אתה מרגיש כאילו הטבע בכבודו ובעצמו מצמיד לך אקדח לרקה.
אנחנו ללא ספק דור מפונק, אמרתי לעצמי בזמן שדשדשתי במים וחיפשתי בחשיכה את זוג מגפי הגומי שאני שומר למקרי קיצון. בדור של הסבאים שלנו, היהודים שהיה להם יותר מזל היו אלו שהצליחו להיכנס לתוך תעלות הביוב ולשרוד שם שבועות או חודשים. אנחנו בקושי שורדים הפסקת חשמל של רבע שעה. שלא לדבר על הצפה.
מייד חשבתי על הדברים שעלולים להיהרס. אין כמו חוכמה שלאחר מעשה. למה אנחנו משאירים דברים על הרצפה? אה? אני בטוח שבוונציה, למשל, אף אחד לא משאיר את התיק שלו ככה על הרצפה. עם המחשב, והסלולרי, והמסמכים. אמא'לה! המסמכים.
• לכל הטורים של ג'קי - לחצו כאן
בכל שנה רואה החשבון שלי מחתים אותי על הסיכום השנתי ונותן לי שני קלסרים כבדים כדי לשמור במחסן שבע שנים. למה שבע, ממתי סופרים, מעכשיו או מהדו"ח האחרון שחתמת עליו ואת מי מעניינות חשבוניות על בצק עלים מלפני שבע שנים? (לפני שבע שנים עוד אכלו פה בורקס בישיבות עבודה, ומכאן למדו רבותינו שבצק עלים זה "ציוד משרדי". רגע, יש בעולם משהו שהוא לא ציוד משרדי?).
בתוך המים שכשכו נעלי בית ותיקות. גרביים שחשבתי שהלכו כבר לאיבוד, קרטונים עם סיכומי הרצאות. דברים ששמרנו עליהם מכל משמר ופתאום עכשיו, כשכבר סיימנו לייבש את הקומה, קל לנו מאוד לוותר עליהם.
קופסאות על גבי קופסאות שעברו איתנו מדירה לדירה בלי שנפתח אותן בכלל. עלו למשאיות, ירדו ממשאיות. באשר הלכנו, הלכו, ובאשר נרטבנו, נרטבו. הדבר היחיד שבאמת חששנו לאבד הוא תמונות. כלומר, עשירית מהתמונות, על 90 אחוז אפשר לוותר.
במשך כמה ימים התמונות החשובות היו מפוזרות לייבוש בכל רחבי הבית, שנראה קצת כמו גלריה של אמני פרינג'. אני לא חושב שמישהו מאיתנו הצטער באמת על שום דבר שהלך לפח, ואת תנועת ה"יששש", שהאישה נפרדה בה מזוג נעלי ה"קיפי" שלי, אני בפירוש ראיתי.
לסיכום, עין הרע ממשיכה לא לעשות עלי שום רושם. בלי עין הרע.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו