לפני ארבע שנים, ביום האישה הבינלאומי, הסכימה רעייתי לקחת פיקוד ולכתוב את הטור במקומי. אני זוכר את הטור ההוא היטב. הוא הוציא אותי די גבולי, שלא לומר בלתי נסבל. אבל התמודדתי.
בעיתון חשבו שארבע שנים הן זמן מספיק כדי שאשכח את ההשפלה ואפַנה שוב את הכיסא לרעייתי, לרגל יום האישה. בהתחלה סירבתי, פחדתי מעוד עלבונות שיוטחו בי, שחור על גבי לבן. אבל אז הבנתי שלפעמים צריך לשים את האינטרסים האישיים בצד לטובת שיקולים נעלים יותר - כמו העובדה שככה יהיה לי שבוע של חופש מהטור, ובמקום לכתוב אוכל ללכת לראות שלושה סרטים בקולנוע. אז הרי היא לפניכם, הגברת הראשונה במלוא הדרה.
קוראות וקוראים יקרים,
בטור הקודם שבו נקראתי לדגל סיפרתי לכם מעט על החיים לצידו של בעלי היקר. זה היה טור מריר, במידה מסוימת, שניסה באופן עדין ולא קרבי מדי להעמיד עובדות על דיוקן, ולהביא לקדמת הבמה את המציאות העגומה שבעל הטור מנסה לייפות במשך שנים. חשבתי לתומי שבעצם הבאת העובדות והצבתן מולו כמראה, אגרום אצלו לשינוי חיובי. אבל למען האמת, לא זו בלבד ששום דבר לא השתנה - חלק מהדברים אף החמירו.
לפני שאפרט מה אני לא אוהבת באיש שאני מאוד אוהבת, חשוב לי גם להראות את חצי הכוס המלאה - אם כי במקרה שלו, מדובר בכוס קטנה של אספרסו. בנסיבות המקילות ייאמר שהנאשם הינו גבר יחיד בבית של נשים, ואני יודעת שזה לא דבר קל. עבור אדם שכבר שנים מחזיק בזוג אחד של מכנסי טרנינג דהויים ובזוג בודד של נעלי ספורט, המשימה לחיות בבית אחד עם ארבע נשים גנדרניות ועם ארונות הבגדים והנעליים המתפקעים שלהן דומה לצמחוני שנאלץ לגור באטליז של חינאווי.
בנוסף, עבור מי שלא חפף ראש כבר יותר מ־30 שנה, מדפי השמפואים המלאים בבית הם כמו סדין אדום מול שור שנשרו לו הקרניים. לזכותו גם אפשר לומר שהוא אכן מוציא את הדואר מהתיבה פעמיים בשבוע, דואג לטסט השנתי של האוטו ומכין סנדוויץ׳ לילדה וקפה למיטה מדי בבוקר. אם כי את שני האחרונים הוא מלווה תמיד בהקשבה ליומן הבוקר בטרנזיסטור ישן, בדיוק כפי שהיה עושה סבי עליו השלום.
* * לכל הטורים של ניצני - לחצו כאן * *
בעלי בטוח, משום מה, שבגלל שמדי פעם הוא מופיע בטלוויזיה, ובגלל שיש לו אחוז לא גדול של דם איטלקי, הוא גם נהנה מהיכולות הקולינריות של חיים כהן. אבל האמת רחוקה מזה כמרחק מרק רגל ממרק מיסו. יכולות הבישול של האיש מוגבלות לביצים קשות ולחביתות (שגם בהן הוא לא בדיוק דוקטור שקשוקה), והכי קרוב לאיטליה שהוא הגיע זה להכין טוסט גבינה עקום כמו מגדל פיזה.
כשהוא גולש לפעמים להכנת סלט ירקות, אני מבינה למה התכוונו כשאמרו שיצירתיות־יתר יכולה להיות מגרעת גדולה. במקום להסתפק בסלט פשוט מהירקות הבסיסיים שהבאתי מהסופר - כמו מלפפונים, עגבניות, פטרוזיליה ובצל - האמן שבו יוצא החוצה, והוא מרגיש צורך להתחכם עם מרכיבים שלא קשורים לעניין, כמו צלפים, אורגנו, קרוטונים, גרעיני חמנית, שומשום, מרווה, ארוגולה או ריחן, שגורמים לי להצטער שאסף גרניט לא עושה ביקורי בית כדי לנזוף באנשים פרטיים.
ומגדל הכלים המתנשא לגובה, שהוא משאיר אחריו בתוך הכיור, לא היה מבייש מהנדס או שף עם שלושה עוזרים ושלושה כוכבי מישלן.
* * *
במשך השנים נתקלתי בסוגים שונים של גברים. מצד אחד, יש את הרגישים והאינטלקטואלים, שיודעים לצטט מספר פילוסופיה, את המתחשבים, שיכסו את נשותיהם בשמיכה כשהן נרדמות על הספה, ואת המעודכנים, שיידעו לקנות להן את הבגד המתאים על פי צו האופנה.
מצד שני, יש את הקשוחים והספורטאים, אנשי הפיקניק והסיירת, שאולי פחות חזקים בדיבורים, אבל בעלי ידי זהב וזרועות פלדה. מרים הגבה שלי הוא אקזמפלר יוצא דופן ולא שימושי במיוחד, שאין בו לא מזה ולא מזה.
מצד אחד, יש לו שתי ידיים שמאליות בכל מה שקשור לתיקונים, אינסטלציה או חשמל. בכל פעם שמשהו מתקלקל בבית, או כשסתם נשרפת נורה, הוא מזעיק בלחץ איש מקצוע, כאילו הוא בפרסומת של גידי גוב עם סמי הכבאי. הוא מתבלבל כשצריך לבנות אוהל, נלחץ כשצריך להחליף גלגל, ובהרכבת שידה של איקאה יוצא לו שרפרף.
מאידך, הוא גם לא מטרוסקסואל מעודכן ורגיש, לא מסוגל לנהל שיחה על יחסים, נרדם בחנויות בגדים, מתבלבל בקניות בסופר, ולמרות שהוא מת על סרטי אקשן בלירה עם כל מיני גיבורים שמצילים את העולם - אם מישהו ינסה לגנוב לי את התיק ברחוב, סביר להניח שצ'אק נוריס שלנו יהפוך צ'יק צ'אק לגבר מפוחד, שמהנהן לגנב בראש שזה בסדר שייקח את התיק. כשהוא כבר עושה טובה ומסכים לראות איתי סרט רומנטי בטלוויזיה, הוא בוכה כל כך חזק שאי אפשר להתרכז בסרט.
נכון, חובבי להקת תיסלם יגידו שיש לי כוכב רוק בבית. אבל גם את זה צריך לשים בפרופורציות. החיים במחיצתו של מיק ג'אגר הבאר־שבעי לא זיכו אותי מעולם בשהייה במלונות פאר או בטיסה במטוסים פרטיים. רק במישהו שבגיל 60 מסרב להתבגר, ממלא את הבית באוסף פסנתרים ואורגנים ישנים עד כדי כך, שכדי להגיע למיטה אני צריכה ללכת על הצד ולקוות שהצעד הבא לא יגרום לכל השכונה להתעורר מרעש של אורגנית.
היתרון היחיד במעמד הכוכבות שלו הוא שמדי פעם, בבתי קפה, המלצרית תניח לנו עוגת פירורים שהתיישנה להם במקרר ותגיד בחיוך "זה מאיתנו", והוא יתנפח מגאווה כאילו שלחו אותו ואותי עם רותם סלע ויעל גולדמן למלדיביים.
* * *
נהוג לומר שאין דבר יותר חשוב לאישה מגבר שמצחיק אותה. זה בהחלט נכון, ויש לומר שאבי בנותיי מצליח לשעשע אותי, והרבה. אלא שאשמח אם יחדש מדי פעם את מלאי הבדיחות שלו, כי ככל שהוא מתבגר, כך הוא נוטה לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב. לא פעם אני תוהה כיצד ייתכן שאני עדיין צוחקת מאותם סיפורים, אף ששמעתי אותם כבר מאות פעמים, ומה זה אומר עלי.
בנוסף, מכיוון שהוא קורא לטור שלו "מרים גבה", הייתי שמחה אם היה דואג שאותן גבות מפורסמות יתנהגו בהתאם למעמדן הציבורי, יישארו מטופחות ומסודרות, ולא יפתחו אישיות עצמאית ויתפרצו לכל כיוון באופן חסר שליטה. בקיצור, במקום "מרים גבה", הייתי מתמקדת ב"מְסדר גבה".
הבנות שלנו אוהבות אותו מאוד, וזה ממלא את ליבי בשמחה ובאושר, אם כי לעיתים אני תוהה מה הייתי עושה אם אחת מהן היתה מחליטה להמשיך את מורשת בית אמא ומודיעה לי שהיא עוברת לגור עם מוזיקאי שמבוגר ממנה בכמעט עשור, ועדיין לא בטוח מה הוא רוצה לעשות בחיים.
צריך לומר ביושר שגם אני לא מושלמת, גם לי יש מגרעות, ומרים הגבה שלי דווקא מצליח לחיות עם רובן בשלום. הוא אוהב אותי ואת הבנות שלנו, מכבד את ההורים שלי, ומבין לְמה אני מתכוונת במצמוץ עיניים שרק הוא קולט. הוא מסכים לכל השיגעונות שלי, כולל העובדה שכוסות הקפה שלנו הן רק עם פרחים.
לסיום, כפי שכבר אמרתי בעבר, למרות שהוא חושף את חיינו לעיני כל, ממציא לא פעם סיפורים שלקוחים מעולם הדמיון, מכנה אותי "הגברת הראשונה" כאילו מדובר במישהי מורמת מעם שחיה בבוורלי הילס והכירה באופן אישי את דילן מקיי, זצ"ל - בעלי הוא אבא ובעל טוב, אני שמחה ומאושרת בחלקי, והייתי בוחרת אותו מחדש ללא היסוס.
שתהיה לכולנו שנת אישה מאושרת.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו