מחפשים תמונת ניצחון

עוד לפני הודעת היועץ המשפטי מנדלבליט על החלטתו להעמיד לדין את רה"מ בנימין נתניהו בכפוף לשימוע, גוש השמאל נראה בתנופה ומאוחד בדרכו אל היעד, עם רוח גבית חזקה של הפרקליטות והיועמ"ש. מבחינה זו, הודעת מנדלבליט אתמול היא אנטי־קליימקס. זאת, בגלל נושא העברת חומרי החקירה רק באפריל, כדי למנוע הדלפות. עם זאת, בעניין זה אפשר לסמוך על הפרקליטות והמשטרה שימלאו את החסר ויזרקו חומרי בעירה לקמפיין הקואליציה "רק לא ביבי". 

הימין בזירה נראה מפוצל, מפיל את האלונקה, וחייליו דורכים זה לזה על הרגליים. הכי גרוע מבחינת הימין: השמאל הצליח להציגו בדמות מפלגת "עוצמה יהודית" השולית. זה כמו לתאר את ניצחונו של ברק ב־1999 כניצחון שהושג בעזרת עזמי בשארה. השמאל התחנן אז בפני בשארה שיסיר את מועמדותו לראשות הממשלה, שגזלה מברק כ־3 או 4 אחוזים וסיכנה אותו. בשארה פינה את עצמו ברגע האחרון.

המטרה הגדולה, ההיסטורית, של השמאל היא להשיג את תמונת הניצחון של נתניהו על דוכן הנאשמים. כך מקובל במורשת הקומוניסטית. מנהיג העבר כנאשם בשחיתות, בתמיכה בציונות ובמזימה היהודית הבינלאומית, וכאויב השלום והסוציאליזם.

אבל גם לאחר הודעת היועץ המשפטי, ספק אם תמונת הניצחון הזאת תושג. מנדלבליט נמצא תחת לחץ ואיומים. שתי התפרצויות פאניקה זועמת משקפות את מה שנעשה גם בחדרי חדרים. איך פתאום כולם יודעים שהוא פקפק בתיק 2000, פסגת מוזס־נתניהו? אהוד ברק התנפל בגסות גנגסטרית על מנדלבליט וכינה אותו "אדם לא ראוי". אחר כך היה אפשר לשמוע ברשת ב' של התאגיד את מוטי גילת זועק מרה, שקיימות בתיק כל הראיות. הוא וחבריו מתודרכים על ידי הפרקליטות לצורכי הקמפיין הפוליטי כמו גם לצורכי מסע האיומים על היועץ המשפטי.

לדעתי, התגלית החשובה מההכנות למשפטי נתניהו היא שגם במשטר דמוקרטי ניתן היום לשלוט בתקשורת, כדי שתעניק את אווירת השנאה והרעל שבלעדיה רשויות החוק לא היו מצליחות להגיש כתבי אישום. בלי אווירת לינץ' ציבורי, זה לא היה עובד. 

בשלב הזה, כאשר הסאגה נכנסת לישורת של שימוע - וזה יחל רק אחרי הבחירות - קיימת האפשרות שהיועץ המשפטי ישתחרר מהלחצים שבהם הוא נתון. הכל יכול לקרות. 

לליכוד נותר מספיק זמן עד הבחירות כדי להפיג את ההשפעה הראשונית של הודעת מנדלבליט. יש מצביעי ימין שהדבר משפיע עליהם והם יצביעו לטובת בוגי יעלון, גבי אשכנזי, גנץ, ניסנקורן ומיקי חיימוביץ'. יאיר לפיד מסתובב ומציג את הגוף המלאכותי שלהם כתואם ליכוד, רק בלי נתניהו. הוא כבר מזמין את הליכוד לממשלת אחדות. אלא שישראל, שהיתה יציבה עם ממשלה מתפקדת היטב, עלולה להיכנס אחרי הבחירות לפלונטר דומה לזה שבריטניה נמצאת בו היום, בספירה לאחור להתנתקות הברקזיט.

 

יש חוב ויש חוב: ד"ר עוני חבש ציווה על נתניהו להחזיר סכומי עתק, אבל בעבר דווקא הוא זה שכפר לכאורה בסמכויותיה של המדינה

המוטיב שחוזר על עצמו בזמן האחרון, בכל הוועידות והכנסים, הוא "הסכנה לשלטון החוק". השבוע חזר לכותרות השופט בדימוס ד"ר עוני חבש, שציווה על רה"מ נתניהו להחזיר את שווי החליפות למשפחת פרטרידג'. לא רק זאת, נתניהו אף ייאלץ להחזיר 300 אלף דולר לקרוב משפחה שביקש לממן את הגנתו המשפטית.

ד"ר חבש סיים את שירותו במערכת המשפט בתפקיד בכיר של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. ב־2014 ניסתה עיריית ירושלים לגבות ממנו חוב על תשלומי מס. לפי כתב התביעה, השופט הנכבד צפצף על ההתראות שנשלחו אליו מהעירייה, לא טרח "להשיג חיוביו, לא פעל בכל מישור אחר כדי לפעול להסדרת החיוב, ולא ניסה אפילו לנמק מדוע הוא חושב שהוא מעל לחוק". כך פרסם יהודה יפרח, הפרשן המשפטי של "מקור ראשון", ב־9 בנובמבר 2014. 

לאחר שקיבל את כתב התביעה הגיש חבש כתב הגנה: "אין סמכות שיפוט לבית המשפט בישראל בכלל ובירושלים בפרט, בכל הנוגע לנכס נשוא התביעה בכלל ולדירה הספציפית בפרט, משנכס זה איננו מצוי כלל בתחום מדינת ישראל ובתחום השיפוט של עיריית ירושלים.

"הנתבע בעל הדירה בבית חנינה, דאחיית אל־בריד, מעבר לקו הירוק ומחוץ לתחומי מדינת ישראל ותחום השיפוט של עיריית ירושלים. מעולם לא סופח הנכס הנדון למדינת ישראל ולתחום השיפוט של התובעת, וברי כי שטח זה היה בתחום ירדן עד אחרי מלחמת ששת הימים".

בדיווח שלו, מעיר יפרח: "מה שבאמת מעניין פה זה לא המחלוקת בין חוות הדעת השונות, אלא כיצד הגענו למצב שבו שופט בכיר בישראל כופר בסמכויותיה הבסיסיות ביותר של המדינה". עוני חבש עבד משך שנים בבניין בית המשפט, שגם הוא נמצא מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949. לא ידוע שהיתה לו בעיה עם זה.

חבש הוא יליד הארץ, למד בתיכון בכפר טייבה במשולש, ועשה דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק. משך כ־15 שנה הוא עבד כעורך דין וכמרצה באוניברסיטת בית לחם. את השקפתו על מדינת ישראל ביטא כנראה במסמך ההגנה שלו. מה שמקרה עוני חבש מלמד, זה שגם המלומד המשפטי הבכיר ביותר מגיע לעבודה עם אלוהים שלו. היה מעניין לשמוע מהשופט בדימוס חבש כיצד הסדיר את חובותיו מול עיריית ירושלים ומדינת ישראל.

 

הפיל (האנטישמי) שבחדר: הנמכת הלהבות אחרי תקיפת הרב בארגנטינה חשודה, בטח כשנזכרים בתעלומות אחרות במדינה 

זה כמו התחלה של סרט הוליוודי גרוע במובן הטוב של המילה. האישה היא רקדנית. דוגמנית. כוכבת זוטרה של טורי רכילות. בזמן האחרון היא מתיימרת גם להיות עיתונאית. קוראים לה נטשה חייט (Jaitt). 

היא יהודייה. לפני כחודש היא יצאה נגד עיתונאי בארגנטינה שהוציא ספר ובו חזר על הטענה שכבר הופרכה, שהתובע אלברטו ניסמן התאבד. ניסמן היה האיש שמונה לחקור את הפיגועים הגדולים בארגנטינה בתחילת שנות ה־90 נגד שגרירות ישראל בבואנוס איירס ונגד בניין הקהילה היהודית. חייט ענתה שיש לה הוכחות שהאיש הוא המאהב של מי שהיה שותף ברצח של אלברטו ניסמן. הכל היה נותר סתמי וחסר חשיבות אלמלא לפני כמה ימים נטשה חייט נרצחה.

האם יש קשר בין הרצח לבין התקיפה החמורה נגד הרב הראשי של ארגנטינה? אלו עניינים שדורשים חקירה. הם, וגם הקביעה של פרשנים בארגנטינה, שלפיה "אין גל של אנטישמיות במדינה".

ד"ר גוסטבו פרדניק, חוקר היודופוביה, מומחה לדרום אמריקה ולארגנטינה, אומר שהוא מזהה "ניסיון לטשטש את המניע למתקפה על הרב דוידוביץ. אני לא יודע מניין בא הרצון לשלול מניע אנטישמי וגזעני לתקיפה. כשאתה פורץ לבית, אתה מתעכב כל כך הרבה זמן כדי להכות את בעל הבית? המעשה הוא באופן ברור אנטישמי. הם פרצו ושעה וחצי הם נשארים כדי להכות בו באכזריות. איזה פורץ עושה דבר כזה? אתה מסכן את כל המבצע שלך".

לדברי פרדניק, "הרב הוא אדם טוב, רודף שלום, אבל בדברים שאמר לאחר התקיפה הוא מדגיש שהוא לא כועס על אף אחד. שהוא איש של שלום. הוא רק רוצה לחזור לעבודה. שאלו אותו אם הוא חושב שהתקיפה נעשתה מתוך מניע אנטישמי. הוא אמר: לא יודע".

שאלתי את ד"ר פרדניק אם הוא מזהה אצל הרב פחד. "לא יודע, אתה אמרת. זה נועד לשדר - איזה אדם טוב הוא. הוא לא רוצה נקמה. יפה. אף אחד לא רוצה נקמה. אבל רוצים צדק. לתפוס אותם, להעמיד לדין ולהעניש. שעה וחצי מכים אותך ואתה לא אומר שיש כאן יודופוביה?"

המגמה היא להנמיך את הלהבות ולהגיד שאין גל אנטישמיות בארגנטינה. גם פרדניק אומר כך. אבל הוא לא שולל הקשרים פוליטיים עכשוויים במדינה. "כל עוד הקבוצות שעושות דמוניזציה לישראל וליהודים זוכות ללגיטימיות - זה יימשך".

 

כל החיים אכן לפניו: האוסקר של גיא נתיב השתלב בשבוע של הצלחות גלקטיות, ועורר געגועים למשה מזרחי 

הזוכה באוסקר לסרט הקצר הוא הישראלי גיא נתיב. כבר קשה לראות מבעד למסך הספינים השליליים של הבחירות, שזה היה שבוע גדול לישראל: שיגור חללית לירח, זכייה באוסקר. מאז שוגר הספוטניק הסובייטי ב־1957 לא היה פרס ניחומים שכזה. 

אבל זאת הזדמנות לחזור לזוכה ישראלי גדול באוסקר, האוסקר החשוב - פרס הסרט הזר הטוב ביותר. זה היה בטקס האוסקרים של 1977. הישגו החד־פעמי של משה מזרחי.

משום מה מזרחי לא זוכה לתשומת הלב, להתמקדות, ובוודאי לא לפולחן שממנו נהנה אורי זהר. אבל מזרחי היה אמן קולנוע גדול, אולי הגדול ביותר שיצר בישראל. את הסרט "כל החיים לפניו" ביים בצרפת, על פי ספרו של אמיל אז'אר (רומן גארי). 

אני זוכר את ההפתעה. הוא שלנו, כמו שאמרו זהר ואיינשטיין. אבל זה סרט צרפתי. בכל מקרה באותם טקסי אוסקרים היה מתח אמיתי, היו חיים, היתה דרמה. והיה אפשר לחוש בזה גם מבעד למסך הטלוויזיה המרצד. 

 

 כשמשה מזרחי ז"ל (בצילום) זכה באוסקר על "כל החיים לפניו", היה מתח אמיתי // צילום: מאיר פרטוש

 

בטקס האוסקרים של תחילת השבוע, רמת האנרגיה היתה נמוכה. הטקס הוגש כמו גווייה קפואה. כמו ועידת הסופרים במוסקבה ב־1934. כולם מאוחדים, הרכב הצבעים נכון, עוד זה מדבר באנגלית וזה בא בספרדית. כולם מסכימים זה עם זה.

בספר שהוציא לאחרונה מרט פרחומובסקי תחת השם "מבוא לאהבה" (הוצאת ליריקה), הוא מציג רצף של ראיונות עם משה מזרחי המנוח על סרטיו. את תכונת המספר הטבעי אפשר לראות בראיון שבו התייחס לפרס הגדול. 

"יום אחד צלצל אלי חבר, הבמאי קלוד ברי", סיפר מזרחי. "הוא ידע שאני קם מוקדם בבוקר ואהב לדבר איתי בטלפון בשעות האלה. הטלפון היה מכשיר החמצן שלו... ובשש־שבע בבוקר הוא לא היה יכול לדבר בטלפון עם אף אדם בפריז חוץ ממני. 

"הוא שאל אם קראתי את 'כל החיים לפניו' והאם אני חושב שאפשר לעשות ממנו סרט. אמרתי לו שהספר מצא חן בעיניי, ושהוא מתאים לעיבוד קולנועי בלי שום ספק. ברי ענה שהוא לא כל כך בטוח בזה... הציעו לו לביים את הגרסה הקולנועית. אמרתי לו שזה דבר פנטסטי, שהוא חייב לעשות את הסרט, ושזה בטח יהיה סרט גדול. מכיוון שברי לא הצליח להתגבר על כתיבת התסריט לבד, הוא הציע לי לעבוד איתו".

מתברר שסימון סיניורה סירבה לתפקיד שהציע לה קלוד ברי. גם קוסטה גבראס חשב על הסרט, וגם לו היא סירבה. "שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים הוא (ברי) קיבל רגליים קרות... והחליט שהוא לא רוצה לעשות את הסרט". 

כך נכנס משה מזרחי לתמונה, שכנע את המפיקים ביכולותיו. אבל הוא נתקל בחומה של סרבנות בדמות סימון סיניורה. היא שנאה את הספר, אבל אמרה "אני מאוד שמחה לפגוש את הבמאי של 'אני אוהב אותך, רוזה', אבל בכלל לא את הבמאי המיועד של 'כל החיים לפניו'".

אחרי שצפתה ב"הבית ברחוב שלוש" של מזרחי, סיניורה נכנעה. השאר - היסטוריה. הסרט יצא שבוע לפני האוסקרים והתורים בניו יורק התארכו לאורך כל הרחוב. 

מזרחי לא הצליח מאז לעשות סרטים משמעותיים. סיפורו דומה לסיפור השחקן האדיר יוסף שילוח. זוכרים אותו בשולי סרטי הבורקס וסדרת "אסקימו לימון", ושוכחים את "הבית ברחוב שלוש". איפה פספסנו? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו